א וַ֭יַּעַן צֹפַ֥ר הַֽנַּעֲמָתִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ ב הֲרֹ֣ב דְּ֭בָרִים לֹ֣א יֵֽעָנֶ֑ה וְאִם־אִ֖ישׁ שְׂפָתַ֣יִם יִצְדָּֽק׃
֍ ֍ ֍
פרק יא
הקדמה לדברי צופר הנעמתי: שני המתווכחים הראשונים, אליפז התימני ובלדד השוחי, הסכימו לעיקר דבריו של איוב, שאם אכן ה' משגיח על העולם לא יתכן שיאבד הצדיק [וטענותיהם היו רק שאין הוא צדיק באמת, או שאין זה אובדן באמת], בא צופר הנעמתי וסותר בטענתו את עיקר הדבר, כי יתכן שייראה לעינינו צדיק אובד, ובכל זאת אין בכך עוול. וטענתו היא שכל השגותינו את הדברים הם רק מכח החושים החיצוניים, אך אין לנו דרך להשיג את מהות ופנימיות הדברים עד תומם, ולכן יתכן שלפי השגת החושים נראה אדם מסוים כצדיק, כי אנו רואים שהוא סר מרע ועושה טוב, אך אין לנו דרך לדעת האם גם לפי פנימיות הדבר הוא צדיק, שהרי יתכן שלפי השלימות הפנימית הנדרשת ממנו לא השלים את נפשו כראוי. ועוד, יתכן שלפי כוחות נפשו ותכונותיו היה יכול לעשות דברים טובים הרבה יותר ממה שהוא עושה בפועל, וגם בזה הוא נחשב לפי האמת כחוטא, אך לפי חיצוניות הדברים אי אפשר לראות ולדעת זאת. וגם לגבי מה שנראה בעינינו שהצדיק 'אובד', אין זה אלא לפי השגות חושינו החיצוניים, אך יתכן שלפי פנימיות הדבר אין הנפש אובדת כלל, והגם שהגוף אובד, הנפש היא חיה וקיימת ונצחית, והיא מקבלת את שכרה אחרי המות.
והוסיף והשיב גם על טענת איוב שידיעת ה' מראש את כל הדברים סותרת לבחירת האדם בטוב או ברע, ואמר שכיון שאין לנו כל השגה והבנה מה היא ידיעת ה', אין לנו אפשרות לדמות את ידיעת עצמינו, שהיא אכן מכחישה את הבחירה, לידיעת הבורא, שאינה מכחישה את הבחירה, ודבר זה מחויב מכל השכל, כי אחרי שאצל ה' הוא עצמו וידיעתו הם דבר אחד, אם כן כשם שאיננו משיגים את עצמות ה' אין אנו משיגים את ידיעתו, ולכן הגם שידיעת ה' מקיפה את כל הזמנים ואת כל האנשים, אין ידיעה זו סותרת את בחירת האדם.
(א) וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי, וַיֹּאמַר.
(ב) הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה – האם חושב אתה שכאשר תרבה בדבריך ותחזור עליהם פעמים רבות, יתעייפו המתווכחים מלענות לך, וְאִם אִישׁ שְׂפָתַיִם יִצְדָּק – או שתחשוב שמחמת שאתה מלומד לדבר בלשון צחה ודברי מליצה, תצדק בויכוח, והלא הויכוח לא יוכרע אלא בראיות ומופתים אמיתיים, ואיני רואה בדבריך שום ראיה מוכרחת המצדיקה את דבריך.
