כפי שהתבאר, אדם שהלוה מעות לחבירו והוסיף לו מעות שניכר שלא נוספו בטעות, רשאי ליטלם לעצמו ולא להחזירם, כיון שבודאי היתה כוונתו לתת לו מתנה. אָמַר לֵיהּ רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִּׁי, אִי אִינִישׁ תַּקִּיפָא – אם אדם זה שנתן את המעות הוא אדם תקיף, דְּלֹא יָהֵיב מַתָּנָה – שאין דרכו לתת מתנות, מַאי – מה הדין, והרי לכאורה כיון שאין זו מתנה, עליו להשיב את המעות. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, דִּלְמָא מִיגְזָל גַּזְלֵיהּ – יתכן שאותו אדם גזל ממנו ממון בסכום זה, וְקָא מַבְלַע לֵיהּ בַּחֶשְׁבּוֹן – ולכן הבליע לו את המעות הללו בחשבון, ואינו צריך להשיב זאת, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ, וְהִבְלִיעַ לוֹ בַּחֶשְׁבּוֹן את המעות שגזל ממנו, יָצָא ידי חובת השבת הגזילה.
המשיך רב אחא בריה דרבא ושאל את רב אשי, וְאִי אִינִישׁ מֵעָלְמָא – ואם זו אדם שאין לו שייכות איתו, דְּלֹא שָׁקַל וְטָרָא בַּהֲדֵיהּ – ומעולם לא נשא ונתן עמו, ואם כן ודאי לא גזלו, מַאי – מה דינו, והאם עליו להשיב מעות אלו. אָמַר לֵיהּ רב אשי, דִּילְמָא אִינִישׁ אַחֲרִינָא גַּזְלֵיהּ – שמא אדם אחר גזלו, וְאָמַר לֵיהּ – ואמר הגזלן לאותו אדם שהלוה לו עתה מעות, זִיל אוֹזִיף לֵיהּ לִפְלַנְיָא – לך והלווה מעות לאותו אדם שגזלתי, וְאַבְלַע לֵיהּ בַּחֶשְׁבּוֹן – ותבליע לו בחשבון סכום זה, כדי להשיב לו את הגזילה, ולכן גם באופן זה אין הלוה צריך להחזיר את אותם מעות יתירות.
אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּיָהִיב זוּזֵי לְגִינָאָה – מי שנותן מעות לבעל הגינה תמורת דלועים שיתן לו לאחר זמן, וְקָא אַזְלֵי עֲשָׂרָה קָארֵי בְּזוּזָא בְּנֵי זְרָתָא זְרָתָא – והיו נמכרים בשוק עשרה דלועים, שכל אחד בגודל של זרת, בזוז אחד, וְאָמַר לֵיהּ – ואמר בעל הגינה לקונה, יָהִיבְנָא לָךְ בְּנֵי גַּרְמִידָא גַּרְמִידָא – אתן לך את אותם עשרה דלועים כשכל אחד בגודל של אמה, אף על פי שאין לו עתה דלועים גדולים כל כך בביתו, כֵּיוָן דְּמִמֵּילָא קָא רַבּוּ – כיון שיש לו דלועים קטנים, והם גדלים מאליהם, שַׁפִּיר דָמֵי – הדבר מותר, כיון שאינו צריך לקנות פירות אלו בשוק, אלא רק להמתין שיגדלו הפירות שברשותו, והרי זה כאילו כבר עתה יש ברשותו דלועים גדולים.
מוסיפה הגמרא ואומרת, וְאִי קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּתַנְיָא – ואם תקשה על דין זה של רבא ממה ששנינו בברייתא, הַהוֹלֵךְ לַחֲלֹב אֶת עִזָּיו, וְלִגְזֹז אֶת הצמר של רְחֵלָיו, וְלִרְדוֹת אֶת הדבש שבכַּוַּורְתּוֹ, מְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ, מַה שֶּׁעִיזַּי חוֹלְבוֹת כָּךְ וְכָךְ – שיעור מסוים שאני עתיד לחלוב מעיזי, בְּכָךְ וְכָךְ מָכוּר לָךְ – הריני מוכר לך בסכום מסוים, אוֹ שאמר לו, מַה שֶּׁרְחֵילַי גּוֹזְזוֹת כָּךְ וְכָךְ, בְּכָךְ וְכָךְ מָכוּר לָךְ, אוֹ שאמר לו, מַה שֶּׁכַּוַּורְתִּי רוֹדָה כָּךְ וְכָךְ – שיעור מסוים של דבש שאני עתיד לרדות מהכוורת, בְּכָךְ וְכָךְ מָכוּר לָךְ, הרי זה אָסוּר, כיון שאין החלב, הצמר והדבש ברשותו, הרי זה כמוכר פירות שאין בידו, וּמוכח מברייתא זו דאַף עַל גַב דְּמִמֵּילָא קָא רַבּוּ – אף שהחלב והצמר והדבש באים מאליהם, כֵּיוָן דְּלֵיתִינְהוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא – כיון שבאותה שעה של המקח אינם עדיין בעולם, הדבר אָסוּר, ואם כן אף כאן יש לומר כן, שכיון שהדלועים עדיין אינם גדולים, הרי זה כאילו עדיין אינם ברשותו.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי חלב, צמר ודבש, לָאו מִינֵּיהּ קָא רַבּוּ – אינם גדלים ממה שיש ברשותו עתה, שהרי החלב שבבהמה עתה אינו גורם לחלב שעתיד לבוא, דְשַׁקְלֵי לֵיהּ לְהַאי חָלָב וְגִזָּה – שהרי נוטלים את החלב והגיזה שיש בבהמה כעת, וְאָתֵי אַחֲרִינָא – ונוצר בה חלב אחר וצמר אחר, ומחמת כן נחשב הדבר כאינו ברשותו. אבל הָכָא – כאן, בדינו של רבא, קָארֵי – אותם דלועים, מִינֵּיהּ קָא רַבּוּ – מעצמם הם גדלים ומתרבים, דְּאִי שָׁקְלִי לֵיהּ לְהַאי קָארֵי – שהרי אם נוטלים את אותם דלועים, לֹא אָתֵי אַחֲרִינָא – לא יצמחו דלועים אחרים, וְכַד שָׁבֵיק לֵיהּ הָתָם – ובכך שמשאיר בעל הגינה את הדלועים בגינתו, לֵית לֵיהּ לְלֹוֶה פְּסֵידָא בְּגַוֵּיהּ – אין בכך הפסד לבעל הגינה [הנחשב כ'לוה', כיון שקיבל מעות מהקונה], הִלְכָּךְ שַׁפִּיר דָּמֵי – ולכן הדבר מותר.
