ד שְׂחֹ֤ק לְרֵעֵ֨הוּ ׀ אֶֽהְיֶ֗ה קֹרֵ֣א לֶֽ֭אֱלוֹהַּ וַֽיַּעֲנֵ֑הוּ שְׂ֝ח֗וֹק צַדִּ֥יק תָּמִֽים׃ ה לַפִּ֣יד בּ֭וּז לְעַשְׁתּ֣וּת שַֽׁאֲנָ֑ן נָ֝כ֗וֹן לְמ֣וֹעֲדֵי רָֽגֶל׃
֍ ֍ ֍
(ד) שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ – דבר שהוא צחוק לרעיון האדם, אתה אומר שאֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ, כלומר, לפי דבריך, אם אקרא לה' שיענה על שאלתי, הוא יענה לי דבר שאם היה עולה ברעיונו של אדם, היה הוא לצחוק, שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים – וזהו דבר צחוק, שיהיה האדם צדיק תמים בכל דרכיו ומעשיו, ובכל זאת לפי האמת הפנימית הוא רשע המעותד לעונשים ויסורים, וכל הדברים שאמרת, לחלק בין מה שאנו משיגים בחושים החיצוניים לבין מה שהוא האמת הפנימית, אין זה אלא צחוק.
(ה) לַפִּיד בּוּז לְעַשְׁתּוּת שַׁאֲנָן – ורעיון זה הוא כלפיד בוער של בוז למחשבותיו השאננות והרגועות של הצדיק התמים, שסבור שהוא צדיק ועושה מעשיו בשלימות, ומחמת כן הוא בטוח בנפשו ושליו ברעיונותיו, ולדבריך באמת הוא נָכוֹן לְמוֹעֲדֵי רָגֶל – ראוי ומוכן לכך שימעדו רגליו ותבוא עליו פורענות, והיה כצדיק כרשע, מוכן ליסורים ועונשים.
