גמרא
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים, שהַדָּר בֶּחָצֵר שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ של בעל החצר, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, כיון שזה נהנה וזה לא חסר, מכל מקום אם הִלְוָהוּ – הלוה אדם ממון לבעל החצר, וְדָר המלוה בַּחֲצֵרוֹ של הלוה, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, וַאֲפִלּוּ בְּחָצֵר דְּלֹא קָיְימָא לְאַגְּרָא – אפילו אם היתה זו חצר שאינה עומדת כלל להשכרה, ונמצא שלא הפסיד הלוה כלום בכך שדר המלוה בחצר זו, וְגַבְרָא דְּלֹא עָבֵיד לְמֵיגַר – וכן המלוה הוא אדם שאינו עשוי לשכור חצר תמורת ממון, ונמצא שלא הרויח ממון בכך שדר בחצר זו, ובאופנים אלו סתם אדם פטור מלשלם לבעל החצר, מכל מקום לגבי מלוה הדבר אסור, כיון שנראה כריבית, שדר המלוה בחצר הלוה בחינם, ועליו לשלם לו על כך.
אִיכָּא דְּאָמְרִי – יש שאמרו מימרא זו בלשון אחרת, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שהַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, אם אמר הלוה למלוה, הַלְוֵינִי ממון, וְדוּר בַּחֲצֵרִי, צָרִיךְ המלוה לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, כדי שלא יהיה בכך משום ריבית, שדר המלוה בחינם בחצירו של הלוה.
מבארת הגמרא את ההבדל בין שתי הלשונות: מַאן דְּאָמַר – הלשון הראשונה, שאמרה דין זה בלשון 'הִלְוָהוּ', כלומר, שלא היתה ההלואה מתחילה על דעת כן שידור בחצרו, אלא לאחר ההלואה דר המלוה בחצירו של הלוה, ואף על פי כן אמר רב נחמן שצריך המלוה לשלם ללוה על כך, כָּל שֶׁכֵּן באופן של 'הַלְוֵינִי', שהיתה ההלואה מתחילה על דעת כן שידור בחצירו, שבודאי הדבר אסור, שהרי זו ריבית הקצוצה מראש, שאיסורה מן התורה, ועל המלוה לשלם ללוה את דמי שכירות החצר. וּמַאן דְּאָמַר – ואילו ללשון השניה, שאמרה דין זה בלשון 'הַלְוֵינִי', והיינו שהאיסור הוא באופן שאמר הלוה למלוה מתחילה שילוונו על דעת כן שידור בחצירו בחינם, האיסור הוא רק באופן זה, שהיתה ההלואה על דעת כן, והרי זו ריבית קצוצה מראש, האסורה מן התורה, אֲבָל אם הִלְוָהוּ סתם ואחר כך דר המלוה בחצירו של הלוה, לֹא – אינו חייב לשלם לו שכר על כך, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אוֹזְפֵיהּ – כיון שמתחילה לא היתה ההלואה על דעת כן שידור בחצירו, לֵית לָן בָּהּ – אין בכך משום איסור ריבית, שהרי ריבית שלא קצצו המלוה והלוה מראש אסורה רק מדרבנן, ובאופן זה שסתם אדם לא היה חייב לשלם בו כלל, אף דינו של המלוה אינו שונה מסתם אדם, ואינו חייב לשלם.
פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִילְכְתָא כְּלִישָּׁנָא קַמָּא – וההלכה היא כלשון הראשונה, דַּאֲפִילּוּ אם הִלְוָהוּ בסתם, וְדָר בַּחֲצֵרוֹ, צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
מוסיף הרי"ף ומבאר, שאף שאנו פוסקים להלכה שבשני האופנים הדבר אסור וצריך המלוה לשלם ללוה את שכר החצר, מכל מקום יש חילוק בין שני האופנים: אֲבָל לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בְּדַיָּינִין – אם תובע הלוה מהמלוה שישלם לו את דמי השכירות, ואין המלוה רוצה לשלם לו, בְּ'הַלְוֵינִי וְדוּר בַּחֲצֵרִי', שמתחילה היתה ההלואה על דעת כן שידור בחצירו, מַפְקִינָן מִינֵּיהּ אַגְּרָא – בית דין מוציאים ממנו את השכר בעל כרחו, כיון דְּהַוְיָא לָהּ רִבִּית קְצוּצָה – שהרי זו ריבית הקצוצה מתחילה בין המלוה ללוה, שאיסורה מן התורה, ומוציאים אותה מהמלוה בעל כרחו. אֲבָל הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵרוֹ, דְּלָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אוֹזְפֵיהּ – שלא היתה ההלואה על דעת כן, אֲבַק רִבִּית הִיא – הרי זו ריבית דרבנן, המכונה 'אבק ריבית', וְאֵינָהּ יוֹצֵאת בְּדַיָּינִין, דְּהָוְיָא לֵיהּ כְּרִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְרִבִּית מְאֻחֶרֶת – והרי זה כריבית שנתן הלוה לפני ההלואה, או לאחר ההלואה, שכיון שלא נקצצה מראש ולא ניתנה יחד עם ההלואה, אין בית דין מוציאים אותה מיד המלוה.
