אָמַר אַבַּיֵי, שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ – מותר לו לאדם לומר לחבירו, הֵילָךְ אַרְבָּעָה זוּזֵי דְּמֵי חֲבִיתָא – הא לך ארבעה זוזים דמי חבית יין שברשותך, ואטול ממך את היין רק לאחר זמן מסוים, אִי תָּקְפָה – אם יחמיץ היין שבחבית, תָּקְפָה בִּרְשׁוּתְךָ – יהיה ההפסד שלך ותתן לי חבית אחרת במקומה, וְאִי יָקְרָא אוֹ זִילָא – ואם יתייקר או יוזל היין, יהא זה בִּרְשׁוּתִי, שאני אפסיד או ארויח בכך, ואף שנותן לו את המעות קודם קבלת היין. אָמַר לֵיהּ רַב שְׁרַבְיָא לְאַבַּיֵי, הַאי – והרי באופן זה, קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד הוּא, כלומר, יותר מסתבר שהקונה ירויח, ולא יפסיד, שהרי אם יחמיץ היין לא יפסיד הקונה, ואם יתייקר היין ירויח הקונה, וכיון שאין הלוקח מקבל על עצמו את אחריות היין, אם יחמיץ, אלא נשאר היין ברשות המוכר לענין זה, נמצא שהמעות נחשבות כהלואה, ומלבד היין עצמו מרויח הקונה גם את ההתייקרות, אם יתייקר היין, וכיון שהמוכר נותן לו את האפשרות להרויח מחמת שהקדים לתת לו את המעות לפני לקיחת היין, הרי זה ריבית.
אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, כֵּיוָן דְּקָא מְקַבֵּל עֲלֵיהּ זִילָא וְיוֹקְרָא – כיון שהלוקח מקבל על עמו את השינוי במחיר היין, בין אם יתייקר ובין אם יוזל, שאם יתייקר ירויח ואם יוזל יפסיד, נמצא שחלק מאחריות היין היא על הקונה, לענין מחירו, ולכן קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה הוּא – נחשב המקח כקרוב גם לרווח וגם להפסד, ובאופן זה לא גזרו חכמים איסור.
משנה
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, לֹא יָדוּר המלוה בַּחֲצֵרוֹ של הלוה בחִנָּם, וְלֹא יִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ את החצר בְּפָחוֹת משוויה האמיתי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.
כשם שאסור ללוה להחזיר יותר ממה שלוה, כך המוכר לחבירו חפץ, וכדי שיסכים המוכר שלא ישלם מיד אלא לאחר זמן מוסיף הקונה על מחיר המקח, הרי זה ריבית, כיון שהמוכר 'מלוה' את הכסף לקונה, בכך שאינו גובה ממנו מיד את דמי המקח אלא משאירם בידו, וכש'מחזיר' הקונה את ההלואה, והיינו כשמשלם את דמי המקח, הוא מוסיף סכום נוסף כתמורה להמתנת המוכר, והרי זה ריבית. מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר – מותר להרבות את מחיר השכירות מחמת שאינו משלם מיד, וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר – אסור להרבות את מחיר המכירה מחמת שאין הקונה משלם מיד. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת הֶחָצֵר, וְאָמַר לוֹ המשכיר לשוכר, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי את דמי השכירות של כל השנה, הֲרֵי הוּא לָךְ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם אתה משלם לי את שֶׁל כל חֹדֶשׁ בְּאותו חֹדֶשׁ, המחיר הוא סֶלַע בְּחֹדֶשׁ, הרי זה מוּתָּר. כיון שבאמת אין חיוב תשלומי השכירות אלא בסוף, ונמצא שעתה אינו חייב לשלם לו כלום, אלא בכל חודש מתחייב לשלם לו סלע, וכשמשלם לו את הכל מראש, הרי הוא מוחל לו על חיוב שני סלעים, ואין זה כשכר המתנת מעות, ואין זה ריבית.
אבל אם מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְאָמַר לוֹ המוכר לקונה, אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי את דמי המקח, הרי הִיא לָּךְ בְּאֶלֶף זוּז. ואִם אתה ממתין לַגֹּרֶן – לזמן אסיפת התבואה לגורן, שאז יהיה לך ממון לשלם לי, יהיה מחירה בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה [-אלף ומאתיים זוז], אָסוּר, כיון שבאופן זה נחשב כאילו הלוה לו את אותם אלף זוז עד זמן הגורן, ותמורת הלואה זו הוסיף לו הקונה מאתים זוז, והרי זו ריבית.
