כפי שהתבאר, אדם המלוה ממון לחבירו, אינו רשאי לדור בחצרו של הלוה בלא לשלם לו שכר, ואפילו אם לא קצצו כן מתחילה, כיון שיש בכך משום אבק ריבית, אמנם באופן זה שלא קצצו כן מתחילה, אין הלוה יכול לתבוע מהמלוה שישלם לו מה שנהנה מכך שדר בחצירו, כיון שריבית דרבנן אינה יוצאת על ידי דיינים, וְלֹא תֵּימָא דְּהָנֵי מִילֵּי – ואל תאמר שדין זה הוא רק הֵיכָא דְּפָרַע לֵיהּ זוּזֵי דְּאוֹזְפֵיהּ – באופן שפרע הלוה למלוה את סכום ההלואה, וַהֲדַר קָא תָּבַע בַּאֲגַר בֵּיתֵיהּ – וחזר הלוה ותבע ממנו את שכר החצר שדר בה, שבאופן זה ודאי אין תביעתו מתקבלת על ידי הדיינים, ואינם מוציאים את הממון מיד המלוה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קָא תָּבַע לֵיהּ מִיקַמֵי דְלִפְרְעֵיהּ – אפילו אם תבע הלוה מהמלוה את שכר החצר לפני שפרע את החוב, ורוצה הוא לנכות מדמי ההלואה את שכר החצר שדר בה המלוה, לֹא מְחַיְּיבִינַן לֵיהּ לְנַכּוֹיֵי לֵיהּ שִׁעוּר אֲגַר בֵיתֵיהּ – אין מחייבים את המלוה לנכות מסכום ההלואה את שכר החצר שדר בה, כיון שאם נעשה כן ייחשב הדבר כאילו הוצאנו מיד המלוה את אותו אבק ריבית שקיבל, והרי אין אבק ריבית יוצא על ידי הדיינים, כִּדְאַמְרִינָן לְקַמָּן – כפי שמבואר בגמרא להלן, שם אָמַר רַב אַשִּׁי לגבי מלוה שקיבל מהלוה שדה כמשכון, ואכל המלוה את פירות השדה, הַשְׁתָּא דַּאֲמַרְתְּ – מעתה, שאמרת, שאם אָכַל המלוה טְפֵי – יותר משיעור חובו, לֹא מַפְקִינָן מִינֵּיהּ – אין מוציאים מידו, כיון שזהו אבק ריבית, שאינו יוצא על ידי דיינים, אָכַל שִׁעוּר זוּזֵי – אם אכל המלוה רק כשיעור החוב, נַמֵּי לֹא מְסַּלְקִינָן לֵיהּ בְּלֹא זוּזֵי – גם כן אין מסלקים אותו מהשדה בלא שיפרע הלוה את כל חובו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דכָּל סַלּוֹקֵי בְּלֹא זוּזֵי – בכל מקרה שבו מסלקים את המלוה מהשדה הממושכנת בידו בלא שיקבל מהלוה את כל דמי חובו, אֲפוֹקֵי מִינֵּיהּ הוּא – הרי זה כאילו מוציאים מידו את הריבית, וכיון שהדין הוא שאבק ריבית אינו יוצא בדיינים, אף אי אפשר להפסידו את עיקר החוב. והוא הדין לכאן, שכיון שאין שכר החצר שהרויח המלוה נחשב כריבית מהתורה אלא כאבק ריבית, אם נאמר שיכול הלוה לנכות את סכום השכירות מדמי ההלואה הרי זה כאילו הוצאנו את הממון מיד המלוה בדיינים, ולכן אי אפשר לעשות כן, אלא צריך הלוה לשלם למלוה את כל סכום ההלואה.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, הֲוָה תַּקִּיף בְּעָבְדֵי דְּאִינְשֵׁי דְמַסִּיק בְּהוּ זוּזֵי – היה נוטל בכח את עבדיהם של האנשים שהיו חייבים לו ממון, וְעָבֵיד בְּהוּ עִיבִידְתָּא – והיה משתמש בהם לעבודות שונות. אָמַר לֵיהּ אַבָּא בְּרֵיהּ [-בנו של רב יוסף בר חמא], מַאי טַעֲמָא עָבַד מַר הָכֵי – מדוע אתה נוהג כן, והרי יש בכך משום אבק ריבית, שמלבד דמי החוב שישלמו לך הלווים, אתה עושה מלאכה בעבדיהם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף בר חמא, אֲנָא כְּרַב נַחְמָן סְבִירָא לִי – אני סובר בענין זה כרב נחמן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, עַבְדָּא, נְהוֹם כְּרִיסֵיהּ לֹא שַׁוֵּי, כלומר, שוויו של העבד אינו יותר מדמי מאכלו של אותו היום, וכיון שבאותו יום שהוא עובד אצלי אני מאכילו, נמצא שלא הרווחתי בכך יותר ממה שהוצאתי עליו, ואין בכך משום ריבית. אָמַר לֵיהּ, אֵימוּר דְּאָמַר רַב נַחְמָן – כלל זה שאמר רב נחמן, היינו כְּגוֹן דָארוּ עַבְדֵּיהּ – עבדו של רב נחמן עצמו, שהיה שמו 'דארו', דִּמְרַקֵּיד בֵּינֵי כּוּבֵי – שהיה ליצן המרקד בחנויות שמוכרים בהם יין, וכיון שלא עשה מלאכה מרובה יותר, לא היה שוויו יותר מדמי מאכלו, עָבְדֵי אַחֲרִינֵי – אבל עבדים אחרים, דְּמֶעְבַּד עָבְדֵי – שעושים מלאכות חשובות יותר, מִי אָמַר – וכי גם לגביהם אמר רב נחמן כלל זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף בר חמא, אֲנָא כִּי הָא סְבִירָא לִי – אני סובר בזה כדין זה דְּאָמַר רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא אָמַר רַב, הַתּוֹקֵף בעל כרחו את עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה, פָּטוּר מלשלם לאדונו שכר, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלֹא נִיסְתְּרוּ עַבְדֵּיהּ – נח לאדון בכך שאחרים משתמשים בעבדיו בזמן שאין הוא עצמו צריך לעבודתם, כדי שעל ידי כך לא יתרגלו להתבטל, אלא יעבדו תמיד, ולכן אף אני עושה כן, ואין בכך משום ריבית. אָמַר לֵיהּ, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֹא מַסִּיק בֵּיהּ זוּזֵי – דין זה הוא רק באופן שאין עושה המלאכה נושה ממון בבעליו של העבד, שכיון שאין לבעלים הפסד בכך, אינו צריך לשלם לו, אבל מַר, כֵּיוָן דְמַסִּיק בֵּיהּ זוּזֵי – כיון שאתה נושה ממון בבעליהם של העבדים, מֶיחֱזֵי כְּרִבִּית – נראה הדבר כריבית, דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חכמים שהַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵרוֹ שֶׁלֹא מִדַּעְתּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, מכל מקום אם הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵרוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, כדי שלא ייראה הדבר כריבית, והוא הדין למקרה זה של השימוש בעבדי הלווים. אָמַר לֵיהּ, הַדְרִי בִּי – הריני מקבל את דבריך וחוזר בי מדברי הראשונים.
