יא הֲלֹא־אֹ֭זֶן מִלִּ֣ין תִּבְחָ֑ן וְ֝חֵ֗ךְ אֹ֣כֶל יִטְעַם־לֽוֹ׃ יב בִּֽישִׁישִׁ֥ים חָכְמָ֑ה וְאֹ֖רֶךְ יָמִ֣ים תְּבוּנָֽה׃ יג עִ֭מּוֹ חָכְמָ֣ה וּגְבוּרָ֑ה ל֗֝וֹ עֵצָ֥ה וּתְבוּנָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יא) עתה משיב איוב לדברי צופר הנעמתי, האומר שהבנת האדם היא חיצונית, ואינה יכולה להבין את מהות הדברים ועניינם הפנימי, וכן ידיעתו שונה מידיעת ה', ולכן אינו יכול להבין כיצד ה' יודע את העתיד להיות אף שהבחירה נשארת ביד האדם, ועל כך אומר איוב, הֲלֹא אֹזֶן האדם, מִלִּין תִּבְחָן – תבחן ותבדוק את המילים שהוא שומע, לדעת מה אמת ומה שקר, וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ – כפי שהחיך מרגיש את טעם האוכל, אם הוא מתוק או מר, וכמו שלא יהיה מי שיסתפק על הדבר המתוק לחיך שמא לפי מהותו הפנימית הוא מר, כך המושכלות הקבועות בנפש האדם מרגישות מה אמת ומה שקר, כי כשם שקבע ה' בטבע האדם להבחין בטעם המאכל, קבע בטבעו להבין ולהבחין בין רע לטוב ובין אמת לשקר.
(יב) וכמו כן הבחינה המושגת על ידי שנים רבות של נסיון מוכיחה את הכללים האמיתיים, ולכן נמצא בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, כי הם קיבלו את כללי החכמה מזקני קדם, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה – ועל ידי אריכות ימיהם של בני האדם הבינו דבר מתוך דבר, והקישו דבר לדבר, וגילו בכך דברי חכמה אמיתיים, וזו ראיה שיכול האדם לסמוך על דעתו והבנתו להשיג השגות אמיתיות, ואינו צריך לחשוש שמא הוא משיג רק דברים חיצוניים, שלפי האמת אינם נכונים.
(יג) הוסיף איוב לסתור גם את דעתו של צופר הנעמתי בענין ידיעת ה', שהיא שונה במהותה מידיעת האדם, ועל כך אומר, הרי עִמּוֹ חָכְמָה וּגְבוּרָה – ה' הוא מקור החכמה והגבורה הנמצאים עמו, ולא קיבלם מזולתו, וכל חכמת האדם משתלשלת מחכמת ה', ולוֹ עֵצָה וּתְבוּנָה, וכיון שהוא מקור החכמה העצה והתבונה, אף חכמתו ותבונתו של האדם הם תולדות של חכמה ותבונה אלו, ואם כן ידיעת האדם אינה שונה במהותה מידיעת ה', ולכן ידיעת ה' שוללת את בחירת האדם, ואין מקום לשכר ולעונש על מעשיו.
