כיון שאף אומות העולם חיברו ספרי נימוסים על עניני המידות וההנהגות, רצה התנא להקדים ולהודיענו שמסכת זו אינה מאותו ענין, שכל חכם אמר את דעתו, אלא אף ענינים אלו נמסרו למשה מסיני, וכל ההנהגות והמידות הללו הם חלק מתורתינו הקדושה, ולכן פתח כאן ואמר 'משה קיבל תורה מסיני'. (ר"ע מברטנורא).
משנה א: משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי – מה' שהתגלה לישראל בהר סיני, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ בן נון, וִיהוֹשֻׁעַ מסרה לִזְקֵנִים, והם המוזכרים בנביא שהאריכו ימים אחרי יהושע, והם מסרוה לזקנים אחרים [וחלקם היו מהשופטים], וּזְקֵנִים האחרונים מסרוה לִנְבִיאִים, שהראשון שבהם היה שמואל הנביא, וּנְבִיאִים מסרוה זה לזה עד סוף ימי בית המקדש הראשון, ומְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, וביניהם היו חגי, זכריה, מלאכי ונחמיה, שהם היו הנביאים האחרונים, וחיו בתחילת ימי בית המקדש השני.
הֵם – אנשי כנסת הגדולה, אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים – היו רגילים לומר שלשה דברים אלו, שיש בהם קיום התורה, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין – אל תמהרו לפסוק את הדין, אלא המתינו בו, שמא יתגלו בו עניינים שאינם ברורים מתחילה. וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה – יש ללמד תורה לכל אדם, ואין לבדוק בו אם הוא הגון לכך [אלא אם כן ידוע שמעשיו מקולקלים ושמועותיו רעות]. וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה – עשו גדר ושמירה למצוות התורה, על ידי תקנות דרבנן המרחיקות את האדם מן העבירה.
משנה ב: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי [-מהאחרונים שנשארו מאנשי] כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, והוא היה כהן גדול, הוּא הָיָה אוֹמֵר – היה רגיל לומר דבר זה, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – בעבור שלשה דברים אלו נברא העולם, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה – עבודת הקרבנות [ובזמן הזה התפילה עומדת במקום הקרבנות], וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.
משנה ג: אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ העיר סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס – מתנה שדרך אדם לתת לבניו, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אלא מאהבה בלבד [ואף שבודאי יש שכר טוב לצדיקים, לא תהיה כוונת האדם בעבודתו לתקוות השכר, אלא מאהבת ה'], וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם, כלומר, אף שתעבדו מאהבה, מכל מקום יש לעבוד גם מיראה, שהעבודה מאהבה מזרזת את האדם לקיים מצוות עשה, והעבודה מיראה מזרזתו להיזהר במצוות לא תעשה.
משנה ד: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ העיר צְרֵדָה, וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, קִבְּלוּ מֵהֶם – משמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו [יוסי בן יועזר היה נשיא, ויוסי בן יוחנן היה אב בית דין, וכן כל זוג המוזכרים במשניות הבאות, הראשון היה נשיא והשני אב בית דין], יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים – כשירצו החכמים להתקבץ ולהתוועד יחד, יהי ביתך מוכן לכך, שעל ידי זה תלמד מהם דברי חכמה, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם – תהא מהלך אחרי החכמים, והמהלך מעלה אבק ברגליו, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם – קבל את דבריהם כאדם צמא שנהנה בשתייתו.
משנה ה: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, כביתו של אברהם אבינו, שהיה פתוח לכל צד, שיוכלו העניים להכנס אליו בקלות, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ – השתמש במשרתים עניים ישראלים, במקום לקנות עבדים, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. אפילו בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ שלא ירבה עמה שיחה, כשהיא אסורה לו, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, שכשמספר לה שחבריו ביזו אותו וכדומה, אף היא מבזה אותו בליבה, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, כיון שנמשך אחרי דברים בטלים, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם.
משנה ו: יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם – מיוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב – קבל לך רב קבוע ללמוד ממנו, ולא שתלמד בכל יום מרב אחר, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, אפילו אם אתה צריך לפזר ממון כדי לקנות את חברותו, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת – כשאתה רואה אדם העושה מעשה שיכול להתפרש לזכות ולחובה, וכאילו נמצא המעשה בכף מאזניים, יש לך להטות לכף הזכות, והיינו באדם שאין ידוע אם הוא צדיק או רשע, אבל אדם שהוחזק כרשע, מותר לדונו לכף חובה.
משנה ז: נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, כדי שלא תלמד ממעשיו, ולא תלקה עמו כאשר ייענש [שהרי 'אוי לרשע, ואוי לשכנו']. וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, ואפילו בעניני הרשות, שכבר אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים, אפילו שאינו עושה כמעשיהם, נענש עמהם. וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת – אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, אל תלך ותדבק עמו, ו'תתיאש' מכך שייענש, אלא דע שבסופו של דבר תבא עליו פורענות, וייענש.
משנה ח: יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח קִבְּלוּ מֵהֶם – מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין, שמלמדים את בעלי הדין אילו טענות עליהם לטעון כדי שיזכו בדין, ואף שיודעים שהצדק עמם. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ שניהם בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים וחשודים לשקר, ולא תאמר 'אדם זה חשוב הוא, ובודאי לא ישקר', אלא לא יסמוך על דבריהם כלל, וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין, ולא תאמר שאותו שיצא חייב גזלן הוא, אלא למד עליו זכות לומר שטעות היתה בידו, וכדומה. וכן אם התחייב אחד מהם שבועה, ונשבע, לא תחשדנו שנשבע לשקר.
משנה ט: שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים, כיון שמתוך שחוזר על הדברים פעמים רבות, יוכל הדיין לגלות אם עדותם עדות שקר. וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שלא יבינו מהם באיזה אופן יצא הנידון זכאי או חייב, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר, שיבינו כיצד תוכל עדותם להועיל, ויכוונו דבריהם לצד זה.
משנה י: שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שהיו גרי צדק, מצאצאיו של סנחריב, קִבְּלוּ מֵהֶם – מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה – אף אדם שיש לו ממון רב להתפרנס ממנו יעמול במלאכתו, כיון שהבטלה מביאה את האדם לשגעון, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת – אל תנהג שררה על הציבור, שהרבנות מקברת את בעליה, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת – אל תתקרב לשלטון, שדבר זה גורם לאדם לעסוק רק בקירבה לשלטון, ומחמת כן עובר אף על עבירות.
משנה יא: אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שתאמרום בלשון ברורה, ואל תאמרום בלשון שהכופרים יכולים לטעות בה ולפרשה כדבריהם, ואף אם אין במקומכם כופרים, עליכם לחשוש שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת, וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, כלומר, למקום שיש בו כופרים, ויפרשו את דבריכם כפי כפירתם, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם – התלמידים יחשבו שפירושם של הכופרים בדבריכם נכון הוא, וְיָמוּתוּ, כלומר, ייצאו לתרבות רעה, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. [וכך אירע לאנטיגנוס איש סוכו, שאמר 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס', וכוונתו היתה שלא תהא כוונת האדם בעבודתו לשם קבלת הפרס, אבל הכופרים שבדורו פירשו את דבריו שאין שכר לעתיד לבא כלל, והיו תלמידים שיצאו מחמת כן לתרבות רעה, והם הצדוקים והבייתוסים, שכפרו בתורה שבעל פה].
משנה יב: הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם – משמעיה ואבטליון, הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן הכהן, שהיה אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, שכשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה אומר לכל אחד מהם בפני עצמו שחבירו רוצה להשלים עמו, וכשהיו נפגשים היו משלימים זה עם זה. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה, שכשהיה רואה אדם שעבר עבירה היה מתחבר עימו ומראה לו שהוא אוהבו, ואותו אדם היה מתבייש וחושב 'אילו ידע צדיק זה ממעשיי הרעים היה מתרחק ממני', ומתוך כך היה חוזר למוטב.
משנה יג: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, נְגַד שְׁמָא – מי ששמו נמשך ומתפרסם למרחוק, מתוך שררה ורבנות שהוא נוהג בה, אֲבַד שְׁמֵהּ – במהרה יאבד שמו, לפי שהרבנות מקברת את בעליה. וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף על לימודו, יָסֵיף – יסוף מפיו מה שכבר למד, וישכח תלמודו. וּדְלָא יָלֵיף – אבל מי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – ראוי הוא להתחייב בנפשו. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא – המשתמש בכתרה של תורה להנאות עצמו, ועושה את התורה ככלי עבודה להשיג צרכיו, חֳלָף – יחלוף ויעבור מן העולם.
משנה יד: הוּא – הלל הזקן הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי – אם אין אני זוכה לעצמי בקיום המצוות, מִי לִי – מי יזכה עבורי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי – אפילו אם זכיתי לעצמי, מה נחשב הדבר לעומת כל מה שאני חייב לעשות, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, בימי הבחרות, אֵימָתָי אזכה לעצמי, והלא בימי הזקנה כבר קשה להשיג המעלות, הואיל וכבר הורגל האדם בהנהגותיו מימי בחרותו.
משנה טו: שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע – יהא עיקר עסקך ביום ובלילה בלימוד התורה, וכשתתעייף תפנה לעסוק במלאכתך, אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וכמו אברהם אבינו שאמר למלאכים 'ואקחה פת לחם' ואחר כך נאמר 'ויקח בן בקר רך וטוב'. וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, כי המכניס אורחים ופניו זועפות וכבושות בקרקע, אפילו נתן להם את כל המתנות שבעולם, נחשב כאילו לא נתן להם דבר.
משנה טז: לאחר שהזכירה המשנה את סדר ה'זוגות' שקיבלו זה מזה, מפסיקה המשנה בדברי הלל הזקן, ומביאה את דברי הנשיאים שכיהנו לאחר הזוגות, והיו כולם צאצאי הלל הזקן, ותחילה הביאה את רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל הזקן, ולהלן (פרק ב' משנה ח') תובא המשך שלשלת הקבלה, והוא רבן יוחנן בן זכאי שקיבל מהלל ושמאי.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, כלומר, אם בא לפניך דין שאתה מסופק בו ואינך יודע כיצד להכריעו, עשה לך רב שיכריע לך, וְעל ידי זה הִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת – אל תרבה להפריש מעשרות לפי אומד הדעת, כיון שיש בכך קלקול, שאם נותן פחות מהצורך אין פירותיו מתוקנים כראוי, ואם נותן יותר מהראוי אין המעשרות שהפריש מתוקנים כראוי, כיון שמעורב בהם טבל.
משנה יז: שִׁמְעוֹן, בְּנוֹ של רבן גמליאל הזקן, היה אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה, כי רוב הדיבורים הם מיותרים, ובריבוי הדברים יבא האדם לידי חטא. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ – הדרישה והדיבור בדברי תורה הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה, והדורש ואינו מקיים, נח לו אם היה שותק, והרי זו גם כן ראיה שהשתיקה טובה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא, כמו שנאמר 'ברוב דברים לא יחדל פשע', כי על ידי ריבוי הדברים יבא לידי דיבורים האסורים.
משנה יח: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שהיה אביו של רבינו הקדוש, מסדר המשניות, היה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד – ישוב בני האדם מתקיים, עַל הַדִּין – לדון דין אמת, לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, וְעַל הָאֱמֶת – שלא ישקרו בני האדם זה לזה, וְעַל הַשָּׁלוֹם, בין המלכויות ובין אדם לחבירו, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם'. [ואין זה כמו 'על שלשה דברים העולם עומד' שהובא לעיל, במשנה ב', ששם הכוונה לשלשה דברים שעבורם נברא העולם, וכאן הכוונה לשלשה דברים שמקיימים את ישוב העולם].
