הַהוּא גַבְרָא דְּמַשְׁכֵּין לֵיהּ פַּרְדֵיסָא לְחַבְרֵיהּ לְעֶשֶׂר שְׁנִין – מעשה באדם שלוה ממון מחבירו, ונתן לו את פרדסו לזמן של עשר שנים במשכון, כדי שיאכל המלוה בינתיים את פירות הקרקע, וינכה לו מדמי החוב. אָכְלָה תְּלָת שְׁנֵי – לאחר שהחזיק המלוה בפרדיסו של הלוה שלש שנים, וזהו שיעור זמן שלאחריו נאמן המחזיק בקרקע חבירו לטעון שהיא שלו, הגם שאין לו שטר מכירה או ראיה דומה שתסייע לו, אָמַר לֵיהּ המלוה ללוה, אִי מְזַבְּנַת לָהּ נִיהֲלִי – אם תמכור לי מרצונך את הפרדס, מוּטָב, ואשלם לך את תמורתו, וְאִי לֹא – אך אם לא תתרצה למכור לי את הפרדס מרצונך, כָּבִישְׁנָא לִשְׁטָר מַשְׁכַּנְתָּא – אטמין את שטר המשכון שבידי, בו כתוב שהשדה שלך ממושכנת בידי, וַאֲמֵינָא – ואטען בפני בית דין שלְקוּחָה הִיא בְּיָדִי – שקניתי קרקע זו, ולא תהיה נאמן להוציא מידי, שהרי לאחר שלש שנים של אכילת פירות הקרקע נאמן המחזיק בקרקע לטעון שהיא שלו, אף ללא ראיה. קָם – הלך אותו לוה, שחשש שאכן יעשה זאת המלוה, ואַקְנֵייהּ לִבְנוֹ קָטָן – והקנה את אותו פרדס לבנו הקטן, כדי שכאשר יטען המלוה שקנה את הפרדס, יצטרך לעמוד בדין עם הקטן, וכיון שקטן אינו ראוי לעמוד בדין, לא יוכל לתובעו כלל, והמלוה לא ידע מכל זה, וְהָדַּר זַבְנָהּ נִיהֲלֵיהּ – ואחר כך חזר הלוה ומכר את הפרדס למלוה, כפי רצונו, אך לפי האמת מכר בכך קרקע שאינה שייכת לו כלל, שהרי כבר קודם לכן מכר את הקרקע לבנו הקטן.
אומרת הגמרא על מעשה זה, זְבִינֵיהּ – מכירתו של הפרדס למלוה, וַדַּאי לֹא הֲוֵי זְבִינֵי – ודאי שלא היתה זו מכירה המועילה, שהרי אינו יכול למכור קרקע שאינה שייכת לו. זוּזֵי – אך יש לדון מה דינם של המעות שנתן לו המלוה כדמי קניית הקרקע, ואמנם פשוט שהם נחשבים כמעות הלואה, שהלוה הקונה למוכר, אך יש להסתפק, האם כְּמִלְוֶה בִּשְׁטָר דָּמוּ – האם נחשבים הם כהלואה שבשטר, כיון ששטר המכירה שלא הועיל לענין המכירה, הועיל לעשות את הדמים כהלואה בשטר, שהרי נכתב בו שהלה קיבל מעות, ומודה שלא נתן תמורתם קרקע, כיון שקודם לכן הקנה את הקרקע לבנו הקטן, וְגוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – ועל ידי שנחשיב את ההלואה כמלוה בשטר יוכל המלוה [והיינו קונה הפרדס שלא התקיים מקחו] לגבות את החוב מנכסים שקנו לקוחות מהלוה, אוֹ דִּילְמָא כְּמִלְוֶה עַל פֶּה דָמוּ – או שמא נאמר שמעות אלו נחשבות כהלואה שניתנה בעל פה, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אותה מִנְּכָסִין מְשֻׁעְבָּדִים שביד הלקוחות. וּפָשַׁט רָבָא ספק זה ואמר, מעות אלו כְּמִלְוֶה עַל פֶּה דָּמוּ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי כיון שכתבו שטר על המקח, ניתן להחשיב שטר זה כשטר על ההלואה, מִשּׁוּם דְּלֹא נִתָּן לִיכָּתֵב – כיון שהיה אסור לכתוב שטר זה, שהרי הוא שטר שקר, שכותב בו שמוכר קרקע שאינה שייכת לו כלל, לכן אינו נחשב כשטר כשר גם לענין דברים אחרים, ולכן אף מעות המקח עצמם, שהפכו להיות מעות הלואה, אינם נחשבים כהלואה בשטר, אלא כהלואה בעל פה.
