ח וַֽ֭תִּקְמְטֵנִי לְעֵ֣ד הָיָ֑ה וַיָּ֥קָם בִּ֥י כַֽ֝חֲשִׁ֗י בְּפָנַ֥י יַֽעֲנֶֽה׃ ט אַפּ֤וֹ טָרַ֨ף ׀ וַֽיִּשְׂטְמֵ֗נִי חָרַ֣ק עָלַ֣י בְּשִׁנָּ֑יו צָרִ֓י ׀ יִלְטֹ֖שׁ עֵינָ֣יו לִֽי׃ י פָּֽעֲר֬וּ עָלַ֨י ׀ בְּפִיהֶ֗ם בְּ֭חֶרְפָּה הִכּ֣וּ לְחָיָ֑י יַ֗֝חַד עָלַ֥י יִתְמַלָּאֽוּן׃ יא יַסְגִּירֵ֣נִי אֵ֭ל אֶ֣ל עֲוִ֑יל וְעַל־יְדֵ֖י רְשָׁעִ֣ים יִרְטֵֽנִי׃
֍ ֍ ֍
(ח) הוסיף איוב והתלונן על רעיו, שהוכיחו מעצם הדבר שאינו מקבל את יסוריו באהבה שהוא רשע וחוטא, והמשיל זאת למנהג העמים הקדמונים, שכאשר היו חושדים באדם בגניבה וכדומה, היו מייסרים אותו, ואם היה שותק ושליו, היתה זו ראיה שהוא צודק בדינו, אך אם מתלונן וצועק על כך שמייסרים אותו בחינם, הוכיחו מכך שהוא באמת חוטא ופושע, וַתִּקְמְטֵנִי – כרתת וייסרת אותי, ויסורים אלו עצמם, לְעֵד הָיָה – כאילו העידו עלי שאני חוטא, בכך שלא קיבלתי אותם בשתיקה, וַיָּקָם בִּי ה'עד' הזה לומר שחטאתי, כַחֲשִׁי בְּפָנַי יַעֲנֶה – ו'עד' זה [שהם היסורים והכאבים], עונה ומכחיש את טענתי שאני צדיק.
(ט) וממשיך במשל זה ואומר, אַפּוֹ – כעסו של ה'עד' הזה, שהוא הכאבים והיסורים, טָרַף אותי וַיִּשְׂטְמֵנִי, וכמו עד המעיד על הנידון שהוא רשע, וכאשר הנידון מכחישו מתקצף עליו העד ומכהו, כך מחמת שאני מכחיש את צדקת הכאבים הבאים עלי, מוסיפים הם לייסר אותי יותר ויותר, חָרַק עָלַי בְּשִׁנָּיו, צָרִי יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי – העד הצורר אותי מתבונן בי היטב לראות אם אני מקבל את היסורים בשתיקה, ואם אתלונן ימשיך להוכיח מכך שאני חוטא ופושע.
(י) וממשיך בציורו כאילו עומדים בעת המשפט והעדות קהל רב, ובראותם שהוא מתלונן על יסוריו פָּעֲרוּ עָלַי בְּפִיהֶם, בְּחֶרְפָּה הִכּוּ לְחָיָי יַחַד, עָלַי יִתְמַלָּאוּן – יתקבצו כולם יחד להכותני ולייסרני.
(יא) ומתלונן עתה גם על השופט והמליץ העומדים לשופטו, יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל – הסגיר אותי ה' בידי שופט שהוא נער העושה עוולות, וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי – וה'רטיה', התרופה שלי, כלומר הסנגור שהעמידו לעזור לי, הוא רשע, שבודאי לא יסייע לי להוציא את הצדק לאור.
