פסקי הלכות, מסכת בבא מציעא, פרק חמישי (י)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו השבוע ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

פא. ישראל שלוה מעות מן העכו"ם ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן והרבית ואם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ולא הרבית, אבל עכו"ם שלוה מישראל ברבית וזקף עליו את הרבית במלוה אף על פי שזקפן עליו אחר שנתגייר גובה את הקרן ואת הרבית שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, וגובה הישראל ממנו אחר שנתגייר כל מעות הרבית שנתחייב בהן כשהיה עכו"ם. (מלוה ולוה פ"ה ה"ו)

פב. שטר שכתוב בו ריבית בין קצוצה בין של דבריהם גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, קדם וגבה הכל מוציאין ממנו הרבית קצוצה, אבל אבק ריבית שהוא מדבריהם אינו גובה מן הלוה למלוה ואין מחזירין אותו מן המלוה ללוה. (מלוה ולוה פ"ד ה"ו)

פג. שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. (מלוה ולוה פכ"ג ה"א)

פד. שטרי חוב המאוחרין כשרין שהרי הורע כחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר, ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר. (מלוה ולוה פכ"ג ה"ב)

פה. אחד האונס את חבירו בשהכהו או תלאהו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, בין בידי עכו"ם בין בידי ישראל הרי זה אונס, ומעשה באחד ששכר פרדס מחבירו לעשר שנים ולא היה שטר חוב ביד המשכיר ואחר שאכלו השוכר שלש שנים אמר לו אם לא תמכרנו לי אכבוש שטר שכירות ואטעון שהוא לקוח בידי ואמרו חכמים שזה אונס וכן כל כיוצא בזה, לפיכך אם תבעו המשכיר בבית דין וכפר בו וטען שהפרדס שלו ואחר כך מסר המשכיר מודעה ואחר כך מכר לשוכר שכפר בו הרי הממכר בטל, שהרי יש לו עדים שהוא אנוס, והם העדים שכפר בפניהם בבית דין והם עדי המודעה, וכן כל כיוצא בזה. (מכירה פ"י ה"ד)

פו. מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא, או שקדם ומכר או נתן לאחר קודם שימכור לאנס, הרי המעות של אנס אצל המוכר כמלוה על פה ואינו טורף בשטר מכר שבידו כלום מפני שאין דין שטר זה שיכתוב ולא נכתב אלא מפני האונס וכן כל כיוצא בזה. (מלוה ולוה פכ"ג ה"ח)

פז. אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אף על פי שאין לזה יש לזה, כיצד היה השער לחטים קבוע לשוק ד' סאין בסלע הרי זה פוסק עמו על מאה סאין ונותן לו חמש ועשרים סלעים, ואם יתן לו מאה סאה של חטים אחר זמן בעת שיהיו החטים סאה בסלע אין בזה רבית כלל אף על פי שלא היה למוכר חטים כלל בעת שפסק, בד"א בשלא היה לו כלום מאותו המין בעת שפסק עליו, אבל אם היה למוכר מאותו המין כלום אף על פי שעדיין לא נגמרה מלאכתו הרי זה מותר לפסוק עליו אף על פי שעדיין לא יצא השער, כיצד היה הוא תחלה לקוצרים הרי זה פוסק על החטים אף על פי שעדיין הן גדיש, ופוסק על היין משיבצור הענבים ויתנם בעביט ועל השמן משנתן זיתים במעטן ועל הסיד משישקענה בכבשן, וכן פוסק על כלי חרש משיעשה היוצר ביצים שלהן, בד"א בשהיה עפרן לבן אבל עפרן שחור פוסק על הכלים הנעשין ממנו אף על פי שלא נעשו מפני שהוא מצוי לכל ואף על פי שאין לזה יש לזה, וכן פוסק עמו על  הזבל כל ימות השנה אף על פי שאין לו זבל מפני שהוא מצוי תמיד. (מלוה ולוה פ"ט ה"א)

פח. כיון שנקבע השער מותר לפסוק על השער הגבוה, כיצד היו החטים נמכרות ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן לו החטים כשער הזול אם עמדו אחר כן י' סאין בסלע נותן לו י' סאין כשער שהיה בשוק שהרי פסק עמו בשער גבוה, נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו בשער הגבוה והוזלו נותן כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות ומי שחזר מקבל מי שפרע, בד"א בפוסק על דעת עצמו אבל אם היה שליח לאחרים בין המוכר בין הלוקח אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר את הדמים ואינו מקבל מי שפרע בשליח שהרי המשלח אומר לתקן שלחתיך ולא לעוות כמו שביארנו. (מלוה ולוה פ"ט ה"ה)

פט. אין פוסקין על שער של עיירות מפני שאין השער קבוע אלא על שער שבמדינה, היו החטים החדשות במדינה ארבע סאין בסלע וישנות שלש בסלע אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן, היו חטין של לקוטות ארבע סאין בסלע ושל בעל הבית שלש פוסק ללקוטות כשער לקוטות ולא יפסוק לבעל הבית עד שיקבע השער לבעל הבית. (מלוה ולוה פ"ט ה"ד)

צ. אין פוסקין על שער של עיירות מפני שאין השער קבוע אלא על שער שבמדינה, היו החטים החדשות במדינה ארבע סאין בסלע וישנות שלש בסלע אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן, היו חטין של לקוטות ארבע סאין בסלע ושל בעל הבית שלש פוסק ללקוטות כשער לקוטות ולא יפסוק לבעל הבית עד שיקבע השער לבעל הבית. (מלוה ולוה פ"ט ה"ד)

צא. כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעת זמן על השער שבשוק, כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אף על פי שהוקרו החיטים שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן. (מלוה ולוה פ"י ה"א)

צב. המוליך פירותיו ממקום למקום מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי במקום פלוני באותו מקום אם יש לו שם מותר ואם לאו אסור, היה מוליך סחורה ממקום למקום אמר לו תנם לי ואני אעלה לך דמיה כמו ששוה באותו מקום אם היתה ברשות המוכר עד שהגיע לשם מותר ואם היתה ברשות לוקח אסור. (מלוה ולוה פ"ט ה"ט)

צג. החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ד' סאין בסלע הוזילו ומכרו למכיריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשיכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו מעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להם את השער ומסעדין אותם. (מלוה ולוה פ"ט ה"ח)