טו שַׂ֣ק תָּ֭פַרְתִּי עֲלֵ֣י גִלְדִּ֑י וְעֹלַ֖לְתִּי בֶֽעָפָ֣ר קַרְנִֽי׃ טז פָּנַ֣י חֳ֭מַרְמְרוּ מִנִּי־בֶ֑כִי וְעַ֖ל עַפְעַפַּ֣י צַלְמָֽוֶת׃ יז עַ֭ל לֹֽא־חָמָ֣ס בְּכַפָּ֑י וּֽתְפִלָּתִ֥י זַכָּֽה׃ יח אֶ֭רֶץ אַל־תְּכַסִּ֣י דָמִ֑י וְֽאַל־יְהִ֥י מָ֝ק֗וֹם לְזַֽעֲקָתִֽי׃
֍ ֍ ֍
(טו) ולאחר כל היסורים שבאו עלי, לא עשיתי דבר, אלא רק שַׂק תָּפַרְתִּי עֲלֵי גִלְדִּי – על פצעי, וְעֹלַלְתִּי בֶעָפָר קַרְנִי [-את ראשי].
(טז) פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי – פני אדמו מרוב בכי, וְעַל עַפְעַפַּי פרוש צַלְמָוֶת [-חשכת המוות].
(יז) וכל היסורים הללו נעשו לי עַל לֹא חָמָס בְּכַפָּי, וּתְפִלָּתִי זַכָּה – ויודע אני שאזכה בתפילתי שאני מתפלל עתה.
(יח) והגם שבדיני הארץ יצאתי חייב, הריני מתפלל ומבקש, כי אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי, כדרך שאת מכסה את דמו של המתחייב בדין ונהרג ברשעו, וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי, להסתירה שם.
