כב כִּ֣י אִם־תַּֽעֲלוּ־לִ֥י עֹל֛וֹת וּמִנְחֹֽתֵיכֶ֖ם לֹ֣א אֶרְצֶ֑ה וְשֶׁ֥לֶם מְרִֽיאֵיכֶ֖ם לֹ֥א אַבִּֽיט׃ כג הָסֵ֥ר מֵֽעָלַ֖י הֲמ֣וֹן שִׁרֶ֑יךָ וְזִמְרַ֥ת נְבָלֶ֖יךָ לֹ֥א אֶשְׁמָֽע׃ כד וְיִגַּ֥ל כַּמַּ֖יִם מִשְׁפָּ֑ט וּצְדָקָ֖ה כְּנַ֥חַל אֵיתָֽן׃
֍ ֍ ֍
(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת, כפי שציותה התורה להביא בכל חג, וּמִנְחֹתֵיכֶם הבאות עם קרבנות העולה, אף על פי שקרבנות אלו עולות כליל, ובאות לכפר על מצוות עשה, לֹא אֶרְצֶה בהם, ולא אכפר לכם עליהם, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם – קרבנות שלמי החגיגה המפוטמים שלכם, שגם אתם אוכלים מהם, לֹא אַבִּיט אליהם כלל.
(כג) הָסֵר מֵעָלַי את הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, שאתם משוררים בעת הקרבת הקרבנות, כי אינכם משוררים אותם לכבוד ה', אלא הם שירי המונים בלבד, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ – את הזמרה שמזמרים במקדש בכלי שיר, לֹא אֶשְׁמָע.
(כד) כי תכלית העליה לרגל אינה הקרבת הקרבנות, אלא עשיית 'משפט' בדברים שבין אדם לחבירו, ועשיית 'צדקה', והיינו הליכה בדרכי הצדק בענינים שבין אדם למקום, ועל כך אומר, וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט – ה'משפט', שהם עניני ההנהגות שבין אדם לחבירו, דומה לגולות מים, והיינו מעיינות הנובעים מעצמם, כיון שהם משפטים הנובעים משכל האדם וטבעו. וּצְדָקָה בענינים שבין אדם למקום, כְּנַחַל אֵיתָן, שהמים זורמים אליו ממקומות אחרים, וכך קיום המצוות שבין אדם למקום אינו נובע מטבעו של האדם, אלא מציוויו של ה', וכיון שזו תכליתה של העליה לרגל, אם אין עושים זאת אין כל תועלת בעליה לרגל.
