גמרא
שנינו במשנה שרשאי אדם להלוות סאה חטים תמורת סאה חטים, אם יש לו בביתו חטים, וצריך הוא רק ללוותם עד שיבוא בנו או עד שימצא את המפתח. אָמַר רַב הוּנָא, אם יֵשׁ לוֹ לאדם סְאָה של חטים, לֹוֶה עָלֶיהָ רק סְאָה, ולא יותר, וכן אם יש לו סָאתַיִם, לֹוֶה עליה רק סָאתַיִם. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ רק סְאָה חטים, לֹוֶה עָלֶיהָ אפילו כַּמָּה כּוֹרִים של חטים, כיון שכאשר הוא לוה סאה אחת, הרי אין הסאה שבביתו שייכת למלוה, ויכול הלוה לאוכלה או למוכרה, ונמצא אם כן שאת אותה סאה שכבר לוה יפרע בחטים אחרות שיקנה בשוק, והסאה שברשותו פנויה ללוות עליה עוד, וכך יכול ללוות אפילו כמה כורים.
תָּאנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק – שנה רבי חייא ברייתא המסייעת לדברי רבי יצחק, טִפַּת יַיִן אֵין לוֹ, טִפַּת שֶׁמֶן אֵין לוֹ, אינו רשאי ללוות יין או שמן. ומשמע מברייתא זו, שהאיסור ללוות הוא דווקא אם אין לו אפילו טיפה אחת, הָא [אבל] יֵשׁ לוֹ טיפה אחת, לֹוֶה עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפִּין. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא, כדברי רבי יצחק, שאם יש לו אפילו מעט מאותו מין, יכול ללוות ממנו הרבה.
שנינו במשנה, 'וְהִלֵּל אוֹסֵר' ללוות סאה בסאה, ואפילו אם יש לו בביתו מאותו המין. פוסקת הגמרא, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כמותו, אלא הדבר מותר.
עוד שנינו במשנה, 'וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, לֹא תַּלְוֶה אִשָּׁה כִּכָּר לַחֲבֶרְתָּהּ, עד שתעשנו בדמים, שמא יוקרו חטים, ונמצאו באות לידי רבית'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, זוֹ דִּבְרֵי הִלֵּל, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, לוֹוִין סְתָם, וּפוֹרְעִין סְתָם, ומבאר הרי"ף באיזה אופן התירו חכמים ללוות סתם ולפרוע סתם, וְדַוְקָא עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק – רק לאחר שיצא השער של החטים בשוק, כִּדְרַב הוּנָא, שאמר לעיל שלאחר שיצא השער בשוק מותר ללוות סתם, ופורעים על שער שבשוק, ואפילו שאין לו באותה שעה חטים בביתו. אִי נַמִי – אופן נוסף שמותר ללוות סתם ולפרוע סתם, אפילו אם עדיין לא יצא השער, הֵיכָא דְּאִית לֵיהּ מֵהַהוּא מִינָא – באופן שיש ללוה בביתו מאותו מין, ואפילו אם יש לו רק מעט מאותו מין, כִּדְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק – וכפי הברייתא ששנה רבי חייא, המסייעת לדברי רבי יצחק, וכך שנינו בה, טִפַּת יַיִן אֵין לוֹ, טִפַּת שֶׁמֶן אֵין לוֹ, אסור ללוות יין ושמן, ומשמע מכך, הָא יֵשׁ לוֹ, לֹוֶה עָלֶיהָ אפילו כַּמָּה טִיפִּין. וְאַמְרִינָן נַמֵּי – וכן אמרו בגמרא בְּפֶּרֶק הַזָּהָב (מד:) מעשה זה, רַב אוֹזִיף דִּינְרֵי מִבְּרַתֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא – רב לוה דינרי זהב מבתו של רבי חייא, וְאִיַּקוּר – ולאחר זמן התייקרו הדינרים, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא – בא רב לפני רבי חייא לשאול אותו האם יש בפרעון הדינרים משום ריבית, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי חייא, זִיל הַב לָהּ דִּינָרִין טָבִין וְתָקְלִין – לך ותשלם לה דינרים טובים במשקלם המלא, ושאלה שם הגמרא, אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלָמָא דַּהֲבָא טִיבְעָא הֲוֵי – אם נאמר שדינרי זהב נחשבים 'מטבע', שַׁפִּיר – מובן הדבר, כיון שבמטבעות לא שייך יוקר וזול [אלא שאר הדברים מתייקרים או מוזלים לפי ערך המטבע], אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ פֵּירֵי הֲוֵי – אך אם נאמר שדינרי זהב נחשבים כ'פירות' לענין זה [ומטבעות הכסף הם הנחשבים ל'מטבע' האמיתית], אם כן הֲוָה לָהּ סְאָה בִּסְאָה – הרי זו כהלוואת סאה פירות תמורת סאה פירות, וְאָסוּר. וּפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, רַב, בשעה שלוה את הדינרים, דִּינָרִין הֲווּ לֵיהּ – היו לו משלו דינרי זהב, וְכֵיוָן דְּאִית לֵיהּ – וכיון שהיו לו דינרים, נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּחַ, וכמבואר במשנתנו בדעת חכמים שבאופן זה מותר הדבר.
