וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּנֵי חֲבוּרָה, ההולכים יחד בדרך, או יושבים בבית אחד, וכל אחד אוכל מסעודת עצמו, הַמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה – וכאשר הם מלוים זה לזה מאכלים הם מקפידים שתהיה ההלואה והפרעון במידה, במשקל ובמנין, אם הם עושים כן אף בשבתות וימים טובים הרי הם עוֹבְרִין מִשּׁוּם מִדָּה וּמִשּׁוּם מִשְׁקָל וּמִשּׁוּם מִנְיָן, שאסרו חכמים למדוד ולשקול ביום טוב [ואף למנות אסור כאשר עושה זאת דרך הלואה, כגון שאומר תן לי עשרים אגוזים ואפרע לך עשרים אגוזים], וְכן עוברים מִשּׁוּם איסור של לוֹוִין וּפוֹרְעִין בְּיוֹם טוֹב, שאסרו חכמים לומר לשון 'הלואה' ולשון 'פרעון' בשבת וביום טוב, מחשש שיבואו לכתוב זאת, אלא צריך לומר לשון 'שאלה', ובני חבורה זו, מתוך שמקפידים זה על זה, משתמשים בלשון הלואה ופרעון, וּכְדִבְרֵי [-ולפי שיטתו של] הִלֵּל, הרי הם עוברים אַף מִשּׁוּם רִבִּית, שהרי הלל סובר שאסרו להלוות סאה בסאה בכל אופן, ואפילו אם יש ללוה מאותו המין.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מוּתָּרִין לִלְווֹת זֶה מִזֶּה בְּרִבִּית, וביאר את דבריו, שהרי תלמידי חכמים יָדְעֵי – יודעים הם דְּרִבִּית אֲסוּרָה, וּמַתָּנָה הוּא דְּקָא יָהֲבֵי לַהֲדָדֵי – ואם כן בהכרח כשמוסיפים הם על מעות ההלואה, הרי זו מתנה, ולא ריבית. מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לַאֲבוּהַּ בַּר אִיהִי, הַלְוֵינִי מֵאָה פִּלְפְּלִין, בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִין – ואתן לך מאה ועשרים פלפלין, וְאָרִיךְ – וטוב הדבר, ומותר לעשות כן.
משנה
משנתנו מבררת את דיני ריבית בפעולות שעושה האדם עבור חברו: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, נַכֵּשׁ עִמִּי – סייע לי היום לעקור את העשבים הרעים מהשדה שלי, וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ מחר בשדה שלך, או שאומר לו עֲדֹר עִמִּי היום, וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ מחר, ואין בכך איסור. אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי היום וְאֶעְדֹּר עִמָּךְ מחר, או עֲדֹר עִמִּי היום וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ מחר, כיון שלפעמים המלאכה השניה קשה יותר מהראשונה, והרי זה כריבית [שתמורת זה שלא דרש ממנו מיד את תשלום עבודתו עשה עמו לאחר זמן מלאכה קשה יותר].
באופן זה, שעושים מלאכה תמורת מלאכה, כָּל יְמֵי גָרִיד, אֶחָד – כל ימי הקיץ נחשבים כשוים ודומים זה לזה, ואף אם יום אחד ארוך במעט יותר מחבירו, או שיהיה זה יום קשה יותר מחבירו, וכן כָּל יְמֵי רְבִיעָה – כל ימי החורף, אַחַת, ואין חוששים אם היום שהוא עובד לו בתמורה ארוך מעט יותר. אבל לֹא יֹאמַר לוֹ 'חֲרשׁ עִמִּי בַגָּרִיד, וַאֲנִי אחרוש עִמָּךְ בָּרְבִיעָה', כיון שבזמן החורף האדמה רטובה וקשה יותר לעבוד בה, ונמצא שהעבודה שהוא מחזיר לו שוה יותר, והרי זה כריבית.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת, האסורות מדרבנן, כֵּיצַד, נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ, והָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ מתנה, וְאוֹמֵר לו ששלח לו בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי, זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. ואם לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו, והָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ מתנה וְאוֹמֵר, הרי מתנה זו בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵלוֹת אֶצְלִי, זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת [אבל אין זו ריבית האסורה מהתורה, כיון שלא קצצו זאת מתחילה, אלא נתן לו מרצונו]. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֵשׁ גם רִבִּית דְּבָרִים האסורה מדרבנן, לֹא יֹאמַר לוֹ המלוה ללוה, דַּע [-תברר ותדע] אִם בָא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, ותודיעני, אף שאין הלוה נותן למלוה ממון ממש, הרי גורם לו קורת רוח ומהנה אותו בכך מחמת הלואתו, והדבר אסור.
