טו תִּשְׁכּ֣וֹן בְּ֭אָֽהֳלוֹ מִבְּלִי־ל֑וֹ יְזֹרֶ֖ה עַל־נָוֵ֣הוּ גָפְרִֽית׃ טז מִ֭תַּחַת שָֽׁרָשָׁ֣יו יִבָ֑שׁוּ וּ֝מִמַּ֗עַל יִמַּ֥ל קְצִירֽוֹ׃ יז זִֽכְרוֹ־אָ֭בַד מִנִּי־אָ֑רֶץ וְלֹא־שֵׁ֥ם ל֗֝וֹ עַל־פְּנֵי־חֽוּץ׃ יח יֶ֭הְדְּפֻהוּ מֵא֣וֹר אֶל־חֹ֑שֶׁךְ וּֽמִתֵּבֵ֥ל יְנִדֻּֽהוּ׃
֍ ֍ ֍
(טו) ולאחר מיתתו, תִּשְׁכּוֹן בְּאָהֳלוֹ מִבְּלִי לוֹ – נפשו תשכון ב'אהלו', והיינו בגופו, העשוי מחומר בלוי, הנרקב בקבר, ותרגיש עמו בצער היסורים, יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית – יפזרו על 'ביתו', והיינו גופו, גפרית, לשורפו באש של גיהנם.
(טז) מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ – גופו, הנמצא מתחת לארץ, כמו השורשים, יתייבש, וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ – ומעשיו ופעולותיו שישארו בעולם, יתפוררו ויאבדו.
(יז) ועל ידי כל זה, זִכְרוֹ [-זכר מעשיו ופעולותיו] אָבַד מִנִּי אָרֶץ, וְלֹא שֵׁם לוֹ – נפשו ונשמתו לא יתקיימו עַל פְּנֵי חוּץ – במקום שהוא מחוץ לעולם הזה, והיינו בעולם העליון.
(יח) יֶהְדְּפֻהוּ – ידחפוהו מֵאוֹר אֶל חֹשֶׁךְ, כי לא יזכה לבוא אל מקום אור החיים הנצחיים, אלא ישליכוהו אל ארץ חושך, וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ – וגם מהארץ הזו ירחיקו את זכרו.
