ט) אחד [-בין] המטיל מום בקדשים עצמן, או בתמורתן – בבהמה שהחליפו עם הקדשים, חייב מלקות, כיון שאמרה התורה שהמחליף בהמת קדשים בבהמה אחרת, 'הוא ותמורתו יהיה קודש', נמצא ששתי הבהמות קדושות, ואסור להטיל מום באחת מהן, חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה, לפי שאינן ראויין לקרבן, כמו שיתבאר במקומו. וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי, כלומר, שבזמן מנין הבהמות להפרשת מעשר בהמה טעה המונה וקרא לתשיעי 'עשירי', שאף שחלה עליה קדושה מסוימת, ואין לאוכלה קודם שיפול בה מום, מכל מקום אין בהמה זו ראויה לקרבן, ולכן המטיל בה מום אינו לוקה:
י) אדם המקדיש בהמה בעלת מום למזבח, אף על פי שלוקה, הרי זו נתקדשה, ותפדה בערך הכהן [-על פי הערכת הכהן], ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן. וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בה מום. ומצות עשה הוא לפדות בהמות קדשים שנולד בהן מום, ויצאו לחולין, ויאכלו, שנאמר 'רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר', מפי השמועה למדו [-קיבלו חז"ל] שהכתוב מדבר בפסולי המוקדשין – בבהמות שהוקדשו לקרבן, אך נפסלו מלהיקרב, שציותה התורה שיפדו וייאכלו. וכבר ביארנו בהלכות ערכין שזה שנאמר 'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן לה", שאמרה תורה שתיפדה על פי הערכת הכהן, שהוא מדבר בבעלי מומין שנפדו:
