ג זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹֽׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יֽוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃ ד אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃ ה אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹֽלֵלֽוֹת׃ ו אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃ ז עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָֽכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ג) זְדוֹן לִבְּךָ, שהזדת לדבר סרה ותוארים מגונים על ה' [כי על זה מתבססת אמונת הנוצרים] הִשִּׁיאֶךָ – הסית אותך לעלות למעלה, כי אמונת הנוצרים תתפשט בכל העולם, עד שאתה שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ – עלית לשבת במרומו של עולם, ואינך ירא משום דבר, אֹמֵר בְּלִבּוֹ, מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ.
(ד) אִם תַּגְבִּיהַּ מקומך כַּנֶּשֶׁר, וְאִם תגביה כל כך עד שתהיה בֵּין כּוֹכָבִים, הרי ככל שתגביה יותר כך תהיה נפילתך קשה יותר, ולכן אומר לו הנביא, שִׂים קִנֶּךָ שם, בגובה הכוכבים, כדי שמִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה', ותהיה הירידה והנפילה ממקום גבוה כל כך למקום נמוך, קשה ומכאיבה יותר.
(ה) לפני שיתאר את מפלת אדום האחרונה, לעתיד לבא, חוזר להתנבא על מפלה קטנה יותר שתהיה להם בזמן בית המקדש השני, ובאותו זמן היתה מפלתם על ידי שאנשי בריתו פיתו אותו לצאת למלחמה עם ארץ אחרת, ובהיותו חוץ לארצו נכנסו האויבים למדינתו והחריבוה, ועל זה אומר בנבואתו, אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ, שדרכם לבוא בשקט בלא ידיעת והרגשת בעל הבית, אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה, שדרכם להשמיע קול יותר מהגנבים, אֵיךְ נִדְמֵיתָה – איך שתקת וישנת, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם, והיה לך להקיץ משנתך ולגרשם. אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ – אם באו כדרך שבאים השודדים לשדה לבצור את פירותיו של בעל הבית, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת – הרי בדרך כלל פוחדים הם לקחת הכל, ומשאירים חלק מהפירות.
(ו) ואם כן, אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ – איך הספיקו האויבים לחפש את כל סודותיך, אתה, עֵשָׂו, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו – וגילו את כל הדברים הצפונים שלך, ולא פחדו כלל שתבוא לעמוד כנגדם.
(ז) ומשיב הנביא על תמיהתו, שכל זה היה על ידי תחבולה, כי עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ, אותם שהראו עצמם כאנשי בריתך שלחו אותך למלחמה בארץ אחרת, אך אפילו באותה מלחמה לא עזרו לך, אלא ליוו אותך רק עד הגבול כדי שלא תהיה בארצך, הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ – אותם שנראו כאנשי שלומך הם שיעצו לך עצה רעה זו שתהיה טרוד במלחמה, ועל ידי זה יכלו לנצח אותך, לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ – אותם שהיו מאוכלי לחמך הם שעשו עצמם כנותנים תרופה למכתך, על ידי שהם יעמדו בארצך להצילה מידי האויבים, אך אֵין תְּבוּנָה בּוֹ – באותו מזור אין תבונה ותועלת, ולא הציל את ארצך ביום המלחמה.
