גמרא
שנינו במשנתנו שנחלקו תנאים באילו מקרים המלוה נחשב כשומר שכר על המשכון, פוסק הרי"ף את ההלכה: קַיְימָא לָן כִּסְתָם מַתְנִיתִין – אנו פוסקים להלכה כפי שסתמה משנתנו, בדעת תנא קמא, דְּקָתָּנֵי – שכך שנינו ברישא, הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן שׁוֹמֵר שָׂכָר, והיינו בכל אופן שהוא, לֹא שְׁנָא הִלְוָהוּ פֵּרוֹת וְלֹא שְׁנָא הִלְוָהוּ מָעוֹת – בין באופן שהלוה לו פירות ובין באופן שהלוה לו מעות, לֹא שְׁנָא מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ וְלֹא שְׁנָא מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ – בין באופן שנטל המלוה את המשכון מהלוה בזמן ההלואה [הגם שבאותו זמן לא התכוון ליטול את המשכון לשם גבייתו, והיה ניתן לומר שאין לו הנאה ורווח גדולים מנטילת המשכון עד שיהא מחמת כן שומר שכר], ובין בזמן שנטל את המשכון לאחר שהגיע זמן הפרעון ועדיין לא שילם הלוה [שאז מסתבר שנטל את המשכון לשם גבייתו], בְּכוּלְּהוּ – בכל האופנים הללו שׁוֹמֵר שָׂכָר הֲוֵי, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דמִצְוָה קָא עָבֵיד – שהרי המלוה מקיים מצוה בכך שהוא מלוה לחבירו, דִּבְּהַהִיא הֲנָאָה דְּלֹא בָּעֵי לְמֵיתַב רִיפְתָּא לְעַנְיָא – שבאותה הנאה שיש לו שאינו צריך לתת פת לעני באותה שעה שהוא עוסק בהלואה, מִשּׁוּם דִּבְמִצְוָה קָא עָסִיק – מחמת שהוא עוסק במצוה, דְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהָעוֹסֵק בְמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה, מחמת אותה הנאת ממון הֲוֵי עֲלֵיהּ – נעשה על המשכון שׁוֹמֵר שָׂכָר. וּמֵהַאי טַעֲמָא נַמִּי – ומחמת טעם זה, שיש רווח ממון לעוסק במצוה, קָאָמַר רַב יוֹסֵף דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר דָּמִי – נחשב הוא, וְקַיְימָא לָן כְּוָותֵיהּ – ואנו פוסקים הלכה כמותו.
הָא [-דין זה] דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ אַלְפָא זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ – מי שהלווה לחבירו אלף זוז, וְאַנַּח לֵיהּ קַתָּא דְמַגָּלָא עִילָּוֵיהּ – והניח הלוה כמשכון עבור החוב קת של מגל, אף ששווייה מועט ביותר, אָבַד קַתָּא דְמַגָּלָא – אם איבד המלוה את אותה קת המשמשת כמשכון, אָבַד אַלְפָא זוּזֵי – איבד המלוה והפסיד את כל האלף זוז שהלוה, ואין הלוה חייב לפורעו, לֵיתָא – אין ההלכה כן, אֶלָּא אִם נִגְנַב הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ אָבַד, כֵּיוָן דְּשׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, אִיהוּ נַמִּי מִיחַיֵּיב – אף המלוה חייב בכך, שהרי התבאר שהוא נחשב כשומר שכר על המשכון, ומנכה מהחוב את דמי המשכון, וּמַאי דְפָשׁ לֵיהּ בְּיֶתֶר דְּמֵי מַשְׁכּוֹנוֹ – ושאר החוב שנשאר מעבר לשווי המשכון שאבד, שָׁקִיל לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּלֹוֶה – גובה זאת המלוה מהלוה. וְאִי בְּאֹנֶס אָבַד המשכון, דְּשׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר מאונסין, אִיהוּ נַמִּי – הוא גם כן פָּטוּר, וְשָׁקֵיל לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ חוֹב דִּילֵיהּ מִינֵּיהּ דְּלֹוֶה עַד גְּמִירָא – ונוטל את כל החוב מהלוה, עד סופו, ואינו מנכה לו כלום.
שנינו במשנה, 'אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, מוּתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי, לִהְיוֹת פּוֹסֵק עָלָיו וְהוֹלֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה'. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמִּי, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וְאַף אַבָּא שָׁאוּל לֹא אָמַר דין זה אֶלָּא בְּמָרָא [-מעדר], וּפַסָל [-כלי לפיסול בעץ], וְקַרְדֹּם [-גרזן], הוֹאִיל וְנָפִישׁ אַגְרַיְיהוּ – כיון ששכר שכירותם גדול, וְזוּטָר פְּחָתַיְיהוּ – והפחת והשחיקה שלהם מועטים, ויש בכך רווח ללוה, וכן בשאר כלים כיוצא בהם.
