פרק א א חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶֽאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה׃ ב הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃
֍ ֍ ֍
בספר זה מתנבא הנביא על מפלת אדום לעתיד לבוא, כעונש על שהרעו לישראל כמה פעמים: בזמן חורבן בית המקדש הראשון על ידי הכשדים, שמחו האדומיים על מפלת ישראל, ובית המקדש השני נחרב על ידי הרומיים, שהם קרויים כולם על שם אדום כיון שמאנשי אדום התיישבה רומי. ואחר כך התייסדה אמונת הנוצרים על ידי אדום, ותחת דת זו סבלו ישראל גלויות והריגות לאין מספר במשך כל הגלות. ולעתיד לבא יתאספו כל הנוצרים להלחם בישמעאלים על ארץ ישראל, וזו תהיה מלחמת גוג ומגוג. ובנבואה זו מובא עונשם של בני אדום באותם ימים, והסיבות לעונשם.
פרק א (א) חֲזוֹן עֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם – על אדום, שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה', אני וחבריי הנביאים, וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח – ישלחו הישמעאלים שלוחים שיזרזו זה את זה לאמור, קוּמוּ, וְנָקוּמָה עָלֶיהָ – על אדום לַמִּלְחָמָה.
(ב) ותמה הנביא על הצורך בהתאספות כל הגויים להלחם באדום, הרי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, כי בני אדום שישבו בהר שעיר בימי הנביאים היו אומה קטנה, וגם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד, ואיך באחרית הימים יצטרכו כל העמים להתאסף למלחמה נגדך.
