יא בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שְׁעָרָ֗ו וְעַל־יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃ יב וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֨יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃ יג אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָֽעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃ יד וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יא) ואמנם בזמן חורבן בית המקדש הראשון לא היו בני אדום ממחריבי הבית עצמו, אך לא עזרו לישראל, ועל כך אומר הנביא, בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, ולא עזרת לישראל בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ – כשבא צבאו של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו – ובעת חורבן בית המקדש השני, שנעשה על ידי הרומיים בעצמם, וְעַל יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל – הטילו גורל ביניהם מי יחריב את חומות בית המקדש, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם – גם אותם אדומיים שנכנסו לדת ישראל בימי הורדוס, בגדו ונלחמו בישראל באותו הזמן.
(יב) וכעת חוזר ומונה את העוולות שעשו אדום, מדרגה אחר מדרגה, מהקל אל הֶחָמוּר: וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ – באותו יום שהפרת את ברית האחים ונעשית נכרי לאחיך, שלא לעזור לו במלחמתו, היה ראוי שלא תיראה כלל את אותו יום, וגם אחרי שהפרת את הברית עמו, וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם – היה ראוי שלא תשמח ביום אובדנם של אנשי יהודה, וגם אם שמחת בליבך, וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה – היה ראוי שלא תראה את השמחה לחוץ על ידי דיבורים של שמחה ולעג על מפלת ישראל, שהיו אנשי אדום מעודדים בפיהם את החורבן, וכמו שנאמר בתהילים (קלז ז) "זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם, הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ", וכל זה הוא תוכחה על הנהגתם הרעה של בני אדום בזמן חורבן בית המקדש הראשון.
(יג) עתה ממשיך הנביא ומוכיח על מה שעשו בזמן חורבן בית המקדש השני, שבאו האדומיים בעצמם ועזרו להחריבו, אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי בְּיוֹם אֵידָם – הרי היה ראוי לך שלא לבוא עם מחריבי המקדש באותו היום, וגם אם כבר באת, אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ – היה ראוי שלא תזכיר רעתם ועוונותיהם ללמד עליהם חובה, וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ בְּיוֹם אֵידוֹ – ועל כל פנים לא היה לך לשלוח יד לבוז את שלל חילו.
(יד) ואחרי שכבר גלו ישראל, וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו – לא היה ראוי לך לעמוד במקום התפרקות הלוחמים ולהרוג את הפליטים שנשארו מהמלחמה, וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו בְּיוֹם צָרָה – ולא להסגיר את אלו ששרדו מהמלחמה ליד אויב [ומרמז בכך גם על הנהגת הנוצרים, שרדפו את קהילות ישראל בגזירות גירושים והשמדות, ואת האנוסים ששרדו ביניהם הסגירו אחר כך למשפט ועינויים קשים].
