ה וַיִּֽירְא֣וּ הַמַּלָּחִ֗ים וַֽיִּזְעֲקוּ֮ אִ֣ישׁ אֶל־אֱלֹהָיו֒ וַיָּטִ֨לוּ אֶת־הַכֵּלִ֜ים אֲשֶׁ֤ר בָּֽאֳנִיָּה֙ אֶל־הַיָּ֔ם לְהָקֵ֖ל מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וְיוֹנָ֗ה יָרַד֙ אֶל־יַרְכְּתֵ֣י הַסְּפִינָ֔ה וַיִּשְׁכַּ֖ב וַיֵּֽרָדַֽם׃ ו וַיִּקְרַ֤ב אֵלָיו֙ רַ֣ב הַֽחֹבֵ֔ל וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ מַה־לְּךָ֣ נִרְדָּ֑ם ק֚וּם קְרָ֣א אֶל־אֱלֹהֶ֔יךָ אוּלַ֞י יִתְעַשֵּׁ֧ת הָֽאֱלֹהִ֛ים לָ֖נוּ וְלֹ֥א נֹאבֵֽד׃ ז וַיֹּֽאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ לְכוּ֙ וְנַפִּ֣ילָה גֽוֹרָל֔וֹת וְנֵ֣דְעָ֔ה בְּשֶׁלְּמִ֛י הָֽרָעָ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑נוּ וַיַּפִּ֨לוּ֙ גּֽוֹרָל֔וֹת וַיִּפֹּ֥ל הַגּוֹרָ֖ל עַל־יוֹנָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ה) וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, ומחמת היותם עובדי עבודה זרה היו סבורים שאלוהיהם קוצף עליהם, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל אֱלֹהָיו. וגם עשו השתדלות טבעית להקל את המשא על האניה, וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם. וְיוֹנָה, אשר ידע שהסער הזה בגללו, יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, כדי שכאשר תיטבע האניה ישקע עימה למצולות הים, ולא יפלטוהו גלי הים בחזרה לחופי ארץ ישראל, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.
(ו) וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, המנהיג את האניה, כיון שהבין שבדרך הטבע אין להם תקוה להינצל, וחשב שאם יקראו כל נוסעי האניה אל אלוהיהם, יוושעו, אבל כאשר אחד מהם אינו מתפלל תשאר הגזירה עליו, ויאבדו כולם בגללו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, אוּלַי יִתְעַשֵּׁת [-ישנה את דעתו] הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד.
(ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כיון שאנו רואים שהסערה הזו באה עלינו בהשגחה פרטית ומיוחדת, ולא בדרך הטבע, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת – נעשה גורלות רבים [כי בגורל אחד אין ראיה, שהרי בודאי אחד מהם יעלה בגורל], וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ, שאם בכל גורל יצא שם אחר, הרי זה סימן שכולנו חוטאים והעונש הוא על כולנו, אך אם בכל הגורלות יצא שמו של אותו אדם, הרי זה סימן שהוא החוטא, או שהוא היודע מדוע באה עלינו הרעה הזו, וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת רבים, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל בכל פעם עַל יוֹנָה לבדו, ולא על שום אדם אחר.
