גמרא
שנינו במשנה, 'המשכיר בית לחברו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. בימות החמה, שלשים יום', והבינה הגמרא שמדובר במי ששכר בית ואמר בפירוש ששוכרו 'לימות הגשמים', וכן כשאמר בפירוש ששוכרו 'לימות החמה', ועל פי זה מקשה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה דינו של השוכר בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שאין המשכיר יכול להוציאו עד הפסח, שהוא סוף ימות הגשמים, הרי הטעם בזה הוא כיון דְּכִי אֲגַר אִינִישׁ בֵּיתָא – שכאשר שוכר אדם בית 'לימות הגשמים', לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אֲגַר – כוונתו לשוכרו לכל ימות הגשמים, ואם כן בִּימוֹת הַחַמָּה נַמִּי – גם כן שייך טעם זה, דכִי אֲגַר אִינִישׁ בֵּיתָא – שכאשר שוכר אדם בית 'לימות החמה', לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַחַמָּה אֲגַר – כוונתו לשוכרו לכל ימות החמה, ומדוע יכול המשכיר להוציאו לאחר שלשים יום.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, 'לְהוֹדִיעוֹ' קָתָּנִי – שיעור זה האמור במשנה היינו לגבי הזמן שצריך המשכיר להודיע לשוכר לפני שהוא רוצה לסיים את שכירותו, ואין המשנה עוסקת במי ששכר בפירוש לזמן מסוים, וְהָכִי קָאָמַר – וכך מתפרשת משנתנו, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ סְתָם, ולא אמר לו תאריך מסוים שבו תסתיים השכירות, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שהם מִן הַחַג [-סוכות] וְעַד הַפֶּסַח, אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מֵעִיקָּרָא – קודם להתחלת ימות הגשמים, והיינו בט"ו באלול, שלשים יום קודם חג הסוכות, ואם לא הודיעו עד תאריך זה אינו יכול להוציאו עד סיום ימות הגשמים, כיון שבימות הגשמים אין מצויים בתים להשכרה. אמנם בימות החמה יכול להודיעו גם באמצע ימות החמה, שלשים יום קודם שרוצה להוציאו, כיון שבימות החמה מצויים בתים רבים שניתן לשוכרם.
מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים 'שְׁלֹשִׁים יוֹם', וּכְשֶׁאָמְרוּ 'שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ' לגבי השוכר בית בכרכים, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ. מוסיפה הברייתא ואומרת, וּכְשֵׁם שֶׁהַמַּשְׂכִּיר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ פרק זמן זה לפני שהוא רוצה להוציאו, כָּךְ הַשּׂוֹכֵר חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ שיעור זמן זה קודם שהוא רוצה לצאת מהבית, והטעם לכך, דְאָמַר לֵיהּ – יכול המשכיר לטעון לשוכר, אִי אוֹדַעְתָּן – אם היית מודיע לי שרצונך לצאת, הֲוָה טָרַחְנָא וּמוֹתִיבְנָא [בֵּיהּ] אִינִישׁ מְעַלְּיָא -הייתי טורח ומשכיר את הבית לאדם מעולה והגון [ולכן גם אם השוכר מציע לו שוכר אחר תחתיו, יכול המשכיר לטעון שאינו הגון עבורו, ואם היה מודיע לו קודם לכן היה מוצא אדם הגון].
אָמַר רַב אַסִּי, אִם נִכְנַס השוכר יוֹם אֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מֵהַנֵּי – מאותם שְׁלֹשִׁים יוֹם הקודמים להם, וכמו שהתבאר, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִן הַחַג וְעַד הַפֶּסַח [והחידוש בזה שֶׁמונים שלשים יום שלמים לפני ימות הגשמים, ולא די ברוב שלשים יום].
אָמַר רַב הוּנָא, אף על פי שהתבאר שיש זמנים שהם אין המשכיר יכול להוציא את השוכר מהבית ששכר, וְאִם בָּא לְרַבּוֹת בְּדָמִים – אם רוצה המשכיר להוסיף על דמי השכירות, מַרְבֶּה – רשאי הוא להוסיף, וְהוּא דְאִיַּיקוּר בָּתֵּי – ובתנאי שהתייקרו כל הבתים שבאותו מקום, אֲבָל לֹא אִיַּיקוּר בָּתֵּי – אך אם לא התייקרו מחירי הבתים באותו מקום, לֹא – אינו רשאי להוסיף על דמי שכירותו יותר מכפי שהסכימו בתחילה.
פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם השכיר לו ביתו סתם, ולא לזמן מסוים, ונָפַל לֵיהּ בֵּיתָא – נחרב ביתו של המשכיר, אָמַר לֵיהּ המשכיר לשוכר, לֹא עֲדִיפַת מִינַּאי – אינך עדיף ממני, כלומר, הרי לא הסכמנו על זמן מסוים של שכירות, אלא הטעם שאיני יכול להוציאך הוא כיון שלא הודעתי לך מתחילה ולא יכולת לחפש בית אחר, והרי כשהשכרתי לך את הבית לא ידעתי שיחרב ביתי, ולא היתה כוונתי שאני אדור ברחוב ואתה תדור בביתי, ולכן עתה שאין לי בית אחר, צא מביתי ואני אדור בו.
ואם זַבְנֵיהּ – מכר המשכיר את הבית המושכר, אוֹ אוֹרְתֵיהּ – או שמת המשכיר והוריש את הבית ליורשיו, אוֹ יַהֲבֵיהּ – או נתנו המשכיר בְּמַתָּנָה, ועתה רוצה בעל הבית החדש להוציא את השוכר מביתו ללא הודעה, אָמַר לֵיהּ הַשּׂוֹכֵר, לֹא עֲדִיפַת מִגַּבְרָא דַּאֲתֵית מֵחֲמָתֵיהּ – אינך עדיף מהאדם שמכוחו אתה בא, כלומר, כיון שכל כוחך בבית הוא מכחו של המשכיר הראשון, ואפילו הוא עצמו לא היה יכול להוציא אותי מהבית ללא הודעה, אף אתה אינך יכול לעשות כן.
כַּלְּלֵיהּ לִבְרֵיהּ – אם השיא המשכיר את בנו, ורצונו להוציא את השוכר מהבית ולהושיב שם את בנו, חָזֵינַן – רואים ומתבוננים בדבר, אִי הֲוָה אֶפְשָׁר לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ – אם היה המשכיר יכול להודיע זאת לשוכר מתחילה, וְלֹא אוֹדְעֵיהּ – ולא הודיעו, אינו יכול להוציאו, שהרי אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ – היה לו להודיעו תחילה. וְאִי לֹא – אך אם לא היה יכול להודיעו על כך קודם, וכגון שאבי הכלה רוצה למהר את חופת בתו, אָמַר לֵיהּ המשכיר לשוכר, לֹא עֲדִיפַת מִינַּאי – אינך עדיף ממני, וכיון שהוא צריך בית זה עבור בנו, אין זה מן הראוי שהשוכר ישב בבית, ובנו של בעל הבית יצטרך לשכור בית אחר.
יְרוּשַׁלְמִי תָּנֵי – שנינו בירושלמי (עי' תוספתא הי"א), המשכיר בית לְלִינָה, ולא פירש לכמה זמן הוא משכיר, אֵין פָּחוֹת מִיּוֹם אֶחָד, והיינו לילה ויום, או יום ולילה (חזו"י שם). המשכיר בית לִשְׁבִיתָה, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנֵי יָמִים [כיון שלשון זו היא מעין שביתת שבת, שבה שובת האדם מיום שישי ועד מוצאי שבת, והיינו שני ימים (חזו"י שם)]. המשכיר בית לְנִשּׂוּאִין, אֵין פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ לִזְמַן יָדוּעַ – לזמן מסוים, וְהִגִּיעַ זְמַנּוֹ, אֲפִלּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מוֹצִיאוֹ מִיָּד. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שבאופן זה יכול להוציאו מיד, יָדַע דְזִמְנֵיהּ – כיון שיודע השוכר מתחילת השנה שזמנו בְּטֵבֵת אוֹ בִּשְׁבָט הוּא, (וכמו שהודיע דמי) והיה לו לחפש בית אחר.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא גַּבְרָא דְּזָבַן אַרְבָּא דְּחַמְרָא – מעשה באדם שקנה ספינה טעונה יין, וְלֹא אַשְׁכַּח דּוּכְתָּא לְאוֹתוֹבֵיהּ – ולא מצא מקום להניח בו את היין. אָמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא – אמר אותו אדם לאשה אחת, אִית לָךְ דּוּכְתָּא לְאוֹגוֹרֵי – האם יש לך מקום להשכיר לי לצורך היין. אָמְרָה לֵיהּ, אִי מְקַדְּשַׁת לִי יָהֲבִינָא לָךְ דּוּכְתָּא – אם תקדשני לך לאשה אתן לך מקום להניח בו את היין. קִדְּשָׁהּ אותו אדם, יַהֲבָהּ לֵיהּ דּוּכְתָּא – נתנה לו האשה מקום להנחת היין, וְעַיְּילֵיהּ – והניח שם את היין. אָזַל לְבֵיתֵיהּ – הלך אותו אדם לביתו, כָּתַב לָהּ גִּיטָּא וְשָׁדַר לָהּ – כתב לה גט ושלחו לה. אָזְלָה הִיא – הלכה אותה אשה, וְאַגְרָא אֲגִירֵי מִינֵּיהּ וּבֵיהּ – ושכרה פועלים בכסף שקיבלה תמורת חלק מהיין של אותו אדם, וַאֲפַקְתֵיהּ וְאוֹתַבְתֵּיהּ בִּשְׁבִילָא – והוציאה את היין מביתה, והניחה אותו ברחוב. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, על דבר כגון זה יש לומר את הפסוק (ויקרא כד יט) 'כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ', שכיון שהוא נהג עמה שלא כהוגן, ורימה אותה כדי למצוא מקום להניח את יינו, כך היתה היא רשאית לנהוג עמו שלא כהוגן ולהוציא את יינו לרחוב, ואף לשכור פועלים לצורך כך על חשבונו. לֹא מִבַּעְיָא – ולא רק באופן שהיתה זו חָצֵר דְּלֹא קָיְימָא לְאַגְרָא – חצר שאינה עומדת כלל להשכרה, והסכימה להכניס לשם את היין רק מחמת שקידשה, שאז ודאי רשאית היא להוציא את היין לאחר שגירשה, אֶלָּא אֲפִלּוּ אם היתה זו חָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא – חצר העומדת להשכרה, דְּאָמְרָה לֵיהּ – יכולה היא לומר לו, לְכוּלֵּי עָלְמָא נִיחָא לִי לְאוֹגוֹרֵי – לכל אדם אחר בעולם נוח לי להשכיר את החצר, לְדִידָךְ לֹא נִיחָא לִי לְאוֹגוֹרֵי – ולך איני רוצה להשכירה, דְּדָמִית עָלַי כִּי אַרְיָא אַרְבָא – כיון שאתה נדמה בעיני כאריה האורב לי להזיקני, כיון שנהגת עימי שלא כהוגן.
שנינו במשנה, 'רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין, צריך להודיעו לפני שמוציאו משם שָׁלֹשׁ שָׁנִים'. תָּאנָא – שנינו בברייתא בטעם הדבר, מִפְּנֵי שֶׁהֶקֵּיפָן מְרֻבֶּה – כיון שיש להם טורח רב בהעברת חנויותיהם ממקום למקום, כיון שיש להם כלים גדולים ומיוחדים למלאכתם, והם צריכים מים רבים, ומשתמשים הרבה באש, ואין כל בית ראוי לכך.
