מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי, קַבֵּיל אַרְעָא – קיבל שדה לעבוד בה, וְגַדְרָהּ מְשׁוּנִּיתָא – וכל גבולות השדה היו גדורות בסלעים, קָדְחָה בָּהּ זְרַדְתָּא בְּהַהִיא מְשׁוּנִּיתָא – צמחו עצים של עוזרדין באותם סלעים שבגבולות השדה, כִּי קָא מִסְתַּלֵּק – כאשר סיים רב ביבי את עבודתו בשדה והסתלק ממנה, אָמַר לְהוּ לבעלי השדה, הָבוּ לִי שִׁבְחַאי – תנו לי את השבח של אותם עוזרדין. אָמַר לֵיהּ בעל השדה, מִשּׁוּם דְּאָתוּ מִמוֹלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוֹלְיָאתָא – האם משום שאתה בא מבית עלי, שזו משפחה רעועה [שהרי נתקללו שמרביתם ימותו צעירים], אתם טוענים טענות רעועות, וַאֲפִלּוּ רַב פָּפָּא, שטען שצריכים לתת לו מהאילנות שצמחו בשדהו [כמובא במעשה לעיל], לֹא קָאָמַר אֶלָּא דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא – לא טען כן אלא מחמת שהיה לו הפסד בכך, שבאותו מקום שצמחו האילנות לא היה יכול לזרוע אספסת, אבל הָכָא – כאן, מַאי פְּסֵידָא אִית לֵיהּ – מה ההפסד שיש לך מאותם עוזרדים שצמחו, דְּהָא בְּמָקוֹם דְּלֵיתֵיהּ רָאוּי לִזְרִיעָה קָדְחָה הַךְ זְרַדְתָּא – שהרי אותם עוזרדים צמחו במקום שאינו ראוי כלל לזריעה, על הסלעים המקיפים את השדה, ובזה בודאי אין לך חלק.
מעשה נוסף, הַהוּא שַׁתָּלָא – מעשה באדם השותל כרמים אצל אחרים, ונשאר לטפל כאריס בעצים שנטע, תמורת מחצית מהפירות, דְּאָמַר, אִי אַפְסִידְנָא מִסְתַּלֵּיקְנָא – אם אגרום הפסד לעצים שבכרם, אסתלק מהכרם בלא לקבל את חלקי בו, ולאחר זמן אכן אַפְסִיד – גרם הפסד לעצים, אך עדיין נשאר בהם השבח שהשביח קודם לכן. ונחלקו אמוראים בדינו, רַב יְהוּדָה אָמַר, מְסַלֵּיקְנָא לֵיהּ בְּלֹא שְׁבָחָא – מסלקים אותו בלא שיקבל את השבח שנשאר בכרם, כיון שכך מפרשים את כוונתו. רַב כַּהֲנָא אָמַר, לא היתה כוונתו להסתלק בלא שבח, אלא יַהֲבִינָן לֵיהּ שִׁבְחֵיהּ – נותנים לו את חלקו בשבח שהשביח, וּמְסַּלְקִינָן לֵיהּ, כפי שקיבל על עצמו. וּמוֹדֶה רַב כַּהֲנָא, דְּאִי אָמַר בפירוש 'מִסְתַּלֵּיקְנָא בְּלֹא שְׁבָחָא', מְסַּלְקִינָן לֵיהּ בְּלֹא שְׁבָחָא. רָבָא אָמַר, אפילו אם אמר בפירוש שאם יפסיד יסלקוהו בלא שבח, אין עושים כן, והטעם לכך, כיון שהתחייבות זו אַסְמַכְתָּא הִיא, כלומר, סומך הוא דעתו שלא יארע לו הדבר, ולא יפסיד, ומחמת כן אמר שאם יפסיד יסלקוהו ללא שבח, וְאַסְמַכְתָּא לֹא קַנְיָא – התחייבות שיש בה משום אסמכתא, אינה חלה, כיון שאין כוונת האדם לכך באמת.
מקשה הגמרא, וְרָבָא, האומר שאין התחייבות זו חלה, מַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה מֵהָא דִּתְּנַן – ממה ששנינו במשנה לעיל, שאם אמר האריס אִם אוֹבִיר וְלֹא אַעֲבִיד אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטְבָא – אם אשאיר את השדה בורה ולא אעבדנה, אשלם במיטב נכסי על כך, ומבואר שם שחלה התחייבותו, ומדוע אין בזה משום חסרון של אסמכתא. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, במשנה, מַאי דְּאַפְסִיד מְשַׁלֵּם – התחייב לשלם לבעל השדה את מה שהפסיד לו בכך שלא עבד את השדה, וזו התחייבות מסתברת, הָכָא נַמֵּי – ואכן, גם כאן, מַאי דְּקָא מַפְסִיד מְנַכִּינַן לֵיהּ – את מה שהוא הפסיד מנכים לו משכרו, כיון שבחלק זה אין משום אסמכתא, וְאִידָךְ יָהֲבִינַן לֵיהּ – אך את שאר שכרו, מתוך השבח שהשביח ונשאר, נותנים לו, כיון שאין סברא להפסידו, והתחייבותו על כך אינה אלא אסמכתא.
