יא) אין סומכין על הקרבן אלא בעזרה. סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך מבפנים. ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ, והכניס ידו לפנים, וסמך, סמיכתו כשירה, והוא – ובתנאי שיסמוך בכל כחו. ואין סומך אלא אדם טהור, ואם סמך הטמא, סמך – הועילה סמיכתו.
יב) ובמקום שסומכין, שם שוחטין, ותכף לסמיכה – מיד אחרי הסמיכה, שחיטה. ואם שחט במקום אחר, או ששהה אחרי הסמיכה, שחיטתו כשירה. והסמיכה שיירי מצוה היא, ואינה עיקר המצוה, לפיכך אם לא סמך, כפר, ואינה מעכבת, ואף על פי כן מעלין עליו כאילו לא כפר.
