ז ט֣וֹב יְהוָ֔ה לְמָע֖וֹז בְּי֣וֹם צָרָ֑ה וְיֹדֵ֖עַ חֹ֥סֵי בֽוֹ׃ ח וּבְשֶׁ֣טֶף עֹבֵ֔ר כָּלָ֖ה יַֽעֲשֶׂ֣ה מְקוֹמָ֑הּ וְאֹֽיְבָ֖יו יְרַדֶּף־חֹֽשֶׁךְ׃ ט מַה־תְּחַשְּׁבוּן֙ אֶל־יְהוָ֔ה כָּלָ֖ה ה֣וּא עֹשֶׂ֑ה לֹֽא־תָק֥וּם פַּֽעֲמַ֖יִם צָרָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ז) אחרי שתיאר איך כל יסודות העולם מתרועעים, וארבעת היסודות המרכיבים את העולם נעשים כאויב ליושבי תבל, לרודפם ולהענישם, מבאר עתה על מה ייסמכו ויעמדו בני האדם, הלא הארץ מתפוררת ומתמוטטת, ועל כך אומר, טוֹב ה' לְמָעוֹז – להיות מעוז בְּיוֹם צָרָה, והוא עדיף ממעוז טבעי שיחסה בו האדם, וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ – כי ה' יודע מי חוסה ובוטח בו, ובתוך החורבן הכללי של העולם ישגיח ה' בעין חמלה להציל את הבוטחים בו, ולהצילם מכל צרה.
(ח) וּבְשֶׁטֶף מים עֹבֵר ה', כָּלָה יַעֲשֶׂה מְקוֹמָהּ – ויעשה כלייה במקומה של הצרה, וזהו משל לשטפון המים שהיה בנינוה, בירת מלכות אשור, שממנה באו הצרות לכל יושבי תבל, וה' התחיל לכלותם על ידי שנהר החידקל שטף את העיר נינוה [כפי שהתבאר בתחילת הפרק], וְאֹיְבָיו, יושבי העיר נינוה שהיו רעים וחטאים, יְרַדֶּף חֹשֶׁךְ – ברחו מהעיר כאילו דרכם חושך וחלקלקות, ומלאך ה' רודפם, כי אף שלא היו הצרים רודפים אחריהם כלל, ברחו מהעיר.
(ט) מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל ה', כאילו הוא רוצה להשחית ולהרע, והרי אין זה ממידת ה' כלל, אלא כָּלָה הוּא עֹשֶׂה – מכלה הוא את הצרה, ועושה שלֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה, כי אותה צרה, שהיא נינוה ומלכות אשור, אמנם תקום פעם אחת לאחר החורבן הראשון, אך לא תקום פעמיים, כי לאחר החורבן השני שאירע לה בימי נבוכדנצר, לא קמה עוד.
