כז אָ֣ז רָ֭אָהּ וַֽיְסַפְּרָ֑הּ הֱ֝כִינָ֗הּ וְגַם־חֲקָרָֽהּ׃ כח וַיֹּ֤אמֶר ׀ לָֽאָדָ֗ם הֵ֤ן יִרְאַ֣ת אֲ֭דֹנָי הִ֣יא חָכְמָ֑ה וְס֖וּר מֵרָ֣ע בִּינָֽה׃
֍ ֍ ֍
(כז) אָז רָאָהּ – ראה ה' את החכמה, וַיְסַפְּרָהּ – ספר את פרטיה והוציא אותה מהכח אל הפועל וממחשבה למעשה, הֱכִינָהּ אל תכליתה, להנהגת העולם, וְגַם חֲקָרָהּ, שתהיה מכוונת לפי מעשה בני האדם המונהגים, שיהא הגמול והעונש לפי בחירת בני האדם בטוב או ברע, הכל נחקר לפי מדות וחוקי החכמה.
(כח) אבל את שכל האדם ברא ה' באופן שלא יוכל להבין ולהשיג את כל חוקי החכמה הללו, אלא רק יקבלנה בקבלה שאינו מבינה, וַיֹּאמֶר ה' לָאָדָם, הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי אשר בליבך, הִיא היסוד לחָכְמָה, שעל ידי יראת ה' יאמין האדם בחוקי החכמה אף שלא יבין אותם, וְסוּר מֵרָע בִּינָה – והבינה שיתבונן האדם עיקר התועלת שבכך הוא שיסור מלעשות עבירות, אך יותר מזה לא יוכל האדם להחכים ולהשיג, ולא יבין מהנהגת ה' מאומה, וזה סיום התרעומת של איוב על ההנהגה העליונה, מדוע נברא האדם באופן כזה שאינו יכול להשיג ולהבין את דרכי ה', ויצטרך לדעת זאת רק מכח יראתו מה' ואמונתו בו.
