שנינו במשנה, 'אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו, נוֹטְלָן'. מבררת הגמרא, וְאִידָךְ – חבירו של אותו אדם המכיר את מקצת אבניו, מַאי קָאָמַר – מה הוא טוען, אִי דְּאָמַר לֵיהּ אִין – אם אמר לו שאכן אלו אבניו שלו, פְּשִׁיטָא – פשוט שיטול הלה את האבנים שהוא מכיר, שהרי חבירו מודה לו. וְאִי לֹא אָמַר לֵיהּ אִין – ואם לא הודה לדבריו, אַמַּאי נוֹטְלָן – מדוע הוא נוטלם, והרי אין לו ראיה שהם שלו.
מבארת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה משנתנו להשמיענו דין זה, אלא באופן דְּאָמַר לֵיהּ חברו, מתוך אותם מאה אבנים שאתה טוען שהם שלך, חַמְשִׁין מִינַּיְיהוּ אִית לָךְ – חמישים הם אכן שלך, וְאִידָךְ חַמְשִׁין לֹא יָדַעְנָא – ואילו לגבי החמישים האחרים, איני יודע אם הם אכן שלך או לא, דַּהֲוָה לֵיהּ מִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – ונמצא שאותו אדם [המסופק לגבי חלק מהאבנים שחבירו טוען שהם שלו] הוא מחויב שבועה דאורייתא של מודה במקצת, ואינו יוכול להשבע שבועה זו, מאחר ואינו יודע את האמת, כִּדְרַבָּה – וכדינו של רבה, דְּאָמַר רבה, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, שאתה חייב לי, וְהַלָּה אוֹמֵר [-והנתבע משיב לו] אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים שאני יודע בודאי שאני חייב לך, וְהַשְּׁאָר – החמישים האחרים, אֵינִי יוֹדֵעַ אם אני חייב אותם או לא, הרי הנתבע מחוייב שבועת התורה של מודה במקצת, ואינו יכול להשבע כיון שאינו יודע את האמת, ומִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע, מְשַׁלֵּם. הִילְכָּךְ – ולכן אותו אדם הטוען שהוא מכיר את אבניו, נוֹטְלָן – נוטל את כולן, וְעוֹלוֹת לוֹ מֵחֶשְׁבּוֹן שְׁלֵמוֹת, כלומר, כיון שאמרה המשנה שהם חולקים באבנים השלימות, אף כאן הם חולקים בהם, אלא שהוא נוטל את אותם מאה שהוא טוען שהוא מכירם, וחבירו נוטל מאה שלימות כנגדם [וביארה הגמרא שהרווח שלו בכך שהוא נוטל את אותם מאה שהוא מכיר הוא כגון שהן אבנים רחבות וגדולות יותר, או משובחות יותר].
משנה
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה [שֶׁל שְׁנַיִם], כלומר, בית ועליה השייכים לאדם אחד, והשכיר את העליה לחבירו, ואמר לו לשון 'עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך', נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּה – נשברה רצפת העליה בשיעור ארבעה על ארבעה טפחים או יותר, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן, אין בעל הבית יכול לומר לו שישתמש בעליה, ובמקום שנפחתה התקרה ישתמש בבית, כיון שאין רצון האדם לדור במקום שחציו למעלה וחציו למטה, אלא הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָה, בבית, כיון שבלשון ההשכרה כלול שהבית משועבד לעליה, וכאשר אין העליה ראויה לדירה, יכול הוא להשתמש בבית, עַד שֶׁיְּתַקֶּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין בעל הבית צריך לתקן לבד את התקרה, אלא הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, והיינו הקרשים והקורות שמהם עושים את עיקר התקרה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה, והיינו את הטיט שמטייחים בו את הקורות, כיון שסובר רבי יוסי שמטרת המעזיבה היא רק להחליק את הקרשים, שיהא נח להשתמש בהם, וכיון ששימוש זה הוא לצורך בעל העליה, עליו לעשות זאת. ואילו חכמים סוברים שמטרת המעזיבה היא לחזק את התקרה, וממילא אף דבר זה מוטל על בעל הבית.
