מֵהָא שְׁמַעְתָּא שַׁמְעִינָן – מסוגיא זו יש ללמוד, דְּמַאן דְּמַפְקִיד גַּבֵּי חַבְרֵי מִידִי – שהמפקיד אצל חבירו דבר שהוא מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, אוֹ אוֹשְׁלֵיהּ לְדִידֵיהּ – או שהשאילו לו חפץ מסוים, וִידִיעַ הַהוּא מִידִי דְּהוּא דִּילֵיהּ בְּסַהֲדֵי – וידוע על פי עדים שחפץ זה הוא של הבעלים, ורק מופקד או מושאל הוא ביד המחזיק בו, וְאַף עַל גַב דְּאַפְקְדֵיהּ אוֹ אוֹשְׁלֵיהּ דְּלָאו בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – והגם שהבעלים הפקידו או השאילו שלא בעדים, וְאָמַר הַלָּה – וטוען עתה המחזיק בחפץ לָקוּחַ הוּא בְּיָדִי – קניתיו מהבעלים, אוֹ מַשְׁכּוֹן הוּא בְּיָדִי על חוב שהבעלים חייב לי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וַאֲפִלּוּ מֵת הַהוּא דְאִיתְפְּקִיד גַּבֵּיהּ – וגם אם השומר עצמו מת, וְטָעֲנוּ בְּנֵיהּ דְּלָקוּחַ הוּא אוֹ מַשְׁכּוֹן הוּא גַּבֵּי אֲבוּהוֹן – ובניו טוענים שהיה החפץ קנוי לאביהם, או שהיה ממושכן בידו, לֹא מְהֵימְנֵי – אינם נאמנים בטענתם, דְּכִי הֵיכִי דַאֲבוּהוֹן לֹא מְהֵימָן – שכשם שאביהם לא היה נאמן לטעון כן, הוּא הַדִּין נַמִּי אִינּוּן לֹא מְהֵימְנֵי – כך גם בניו אינם נאמנים לטעון כן, כִּי הָא דְּרָבָא – וכמו המעשה ברבא [שהובא לעיל], דְאַפִּיק זוּגָא דְסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי – שהוציא מיתומים מספריים של גוזזי בגדי צמר, וספר של דברי אגדה, הגם שהיו ברשות אביהם קודם שמת, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, ומחמת כן אין למחזיק בהם נאמנות לטעון שהם שלו.
וְשַׁמְעִינָן נַמִּי מִכְּלָלָא – ועוד יש ללמוד ממשמעות הסוגיא, דְּאִי אַפְקְדֵיהּ אוֹ אוֹשְׁלֵי לְחַבְרֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – שאם הפקיד או השאיל לחבירו חפץ בפני עדים, אַף עַל גַב דְּלֵיתֵיהּ לְהַהוּא מִידִי מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִים לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – הגם שאין זה חפץ שדרך להשאילו או להשכירו, וְאָמַר המחזיק בו, אמנם מתחילה בא החפץ לידי בתורת שאלה או פקדון, וכדברי העדים, אך חֲזַרְתִּיו וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ – לאחר מכן חזרתי וקניתי את החפץ מהבעלים, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּלֹא אִיצְטְרִיכָא הָא דְשָׁלַח – שהרי לא הוצרכנו לדין זה ששלח רַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין, שרק בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לומר שהם שלו, אֶלָּא הֵיכָא דְּלֹא אוֹשְׁלֵיהּ וְלֹא אוֹגְרֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – רק באופן שאין עדים על כך שהשאיל או השכיר לו חפץ זה, אֲבָל הֵיכָא דְאוֹגְרֵיהּ אוֹ אוֹשְׁלֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדֵי – אבל באופן שהשאיל או השכיר לו את החפץ בפני עדים, אַף עַל גַב דְּלֵיתֵיהּ [-שאין זה] מִדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, הָא אִיכָּא סָהֲדֵי דִּשְׁאֵלָה גַּבֵּיהּ הוּא – הרי יש עדים על כך שהחפץ מושאל בידו, הִילְכָּךְ [-ולכן], אִי אָמַר חֲזַרְתִּיו וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
מוסיף הרי"ף ומביא ראיה לדבריו: וּבְהֶדְיָא גַּרְסִינָן – ובפירוש למדנו במסכת בבא בתרא (מו.) בְּפֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים, מוֹתִיב [-הקשה] רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק על מה ששנינו במשנה שם 'אוּמָּן אֵין לוֹ חֲזָקָה' [כלומר, אומן המתקן כלים, אינו נאמן לטעון על כלי שבידו שהוא שלו, כיון שמסתבר יותר שבעל הכלי נתנו לו כדי לתקנו], ויש לדייק מכך, דהָא – אבל אדם אַחֵר, שאינו אומן, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, ויש לברר, הֵיכִי דָּאמֵי – באיזה אופן שייך דין זה, אִי דְּאִיכָּא עֵדִים – אם יש עדים שהשאיל או הפקיד בידו את הכלי, אף אם זו אדם אַחֵר, שאינו אומן, אַמַּאי [-מדוע] יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, אֶלָּא לָאו דְּלֵיכָּא עֵדִים – ודאי מדובר באופן שאין עדים, ובזה דוקא לאומן אין חזקה, אך לאדם אחר, שאינו אומן, יש חזקה. וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך, דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּיַהֲבֵיהּ נִיהֲלֵיהּ לְהַאי מָנָא בְּאַפַּיְיהוּ – שבאופן שיש עדים על כך שבעל החפץ נתנו לאותו אדם בפניהם בתורת פקדון או השאלה, אֲפִלּוּ אדם אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ אוּמָּן, אֵין לוֹ חֲזָקָה, ואינו נאמן לטעון שקנה את החפץ מבעליו. וּכְבָר בֵּירַרְנוּהוּ בְּפֶּרֶק הַמַּפְקִיד, וְכֵן הִלְכְתָא.
מוסיף הרי"ף, וְאַף עַל גַב דְּחָזֵינַן לְמִקְצָת רַבְּוָואתָא דִּסְבִירָא לְהוּ – והגם שראינו למקצת רבותינו שהם סוברים דְּהַאי – שדין זה דְשָׁלַח רַבִּי חֲנִינָא, שדְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְרָבָא נַמִּי – ואף המעשה של רבא, דְאַפִּיק זוּגָא דְסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, בְּמִי שֶׁטְּעָנוּהוּ כֵּלִים הַמּוּנָחִין תַּחַת כְּנָפָיו הוּא – זהו רק במי שיצא מבית חבירו וכלים מוטמנים בבגדיו, וזו הוכחה ששאל אותם ומחמת כן הוא מתבייש שיראוהו, ואילו היה קונה אותם לא היה מחביאם, ולפי שיטות אלו אם לא הטמין את הכלים, נאמן הוא לטעון שהם שלו, מֵהָא שְׁמַעְתָּא שַׁמְעִינָן דְּלָאו הָכֵי מִילְּתָא – מסוגיא זו מוכח שלא כדבריהם, דְּאִי אִיתֵיהּ לְהַאי סְבָרָא – שהרי אם היתה סברא זו נכונה, לֹא הֲוָה מַקְּשִׁינַן עֲלֵיהּ דְּרָבָא – לא היתה הגמרא מקשה על דברי רבא, (כדאמרינן) [דְאָמַר] בְּסַכִּינָא דְאַשְׁכַּבְתָּא [-לגבי סכין של שחיטה] שיָכוֹל המחזיק בה לִטְעֹן עַד כְּדֵי דָּמֶיהָ, והקשתה עליו הגמרא מֵהָא – מהמעשה שהיה בו עצמו, דְאַפִּיק זוּגָא דְסַרְבְּלָא וְסַפְרָא דְאַגַּדְתָּא מִיַּתְמֵי – שהוציא מיתומים זוג של מספריים וספר אגדה בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, (הם הכא נמי) וְאַף עַל גַב דְּמַקְשִׁינַן מִינַּהּ – ואף לאחר שהקשתה משם הגמרא, הַוָה לֵיהּ לְפָרוּקֵי – היה לגמרא לתרץ ולומר, מִי דָּמֵי – וכי הנידונים דומים זה לזה, והרי הָתָם – שם, באופן שהוציא מיתומים כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, מדובר בְּשֶׁטְּעָנוּהוּ כֵּלִים הַנִּיטָּלִין תַּחַת כְּנָפָיו, כפי שביארו אותם מרבותינו, ואילו הָכָא – כאן, לגבי סכין של שחיטה, לֹא. וּמִדְּלֹא פָּרִיק הָכֵי – ומכך שלא תירצה הגמרא כך, אֶלָּא קָפָּרִיק – אלא תירצה באופן אחר, דהָתָם – שם, לגבי זוג מספריים וספר אגדה עָבֵיד אִינִישׁ דְּמוֹשִׁיל – עשוי אדם להשאילם, ואילו הָכָא – כאן, בסכין של שחיטה, כֵּיוָן דְּמִיפַּגְמָא לֹא מוֹשְׁלֵי אִינְשֵׁי – כיון שהיא נפגמת אין דרך בני אדם להשאילה, שַׁמְעִינָן – מוכח מכך, דְּהַאי דְשָׁלַח רַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין, שבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לטעון שהם שלו, אַכּוּלֵי עָלְמָא הוּא – על כל האופנים נאמר כלל זה, ואף אם לא הטמין את הכלים תחת בגדיו, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
סְלִיקוּ פֶּרֶק הַמְקַבֵּל
