ג. אם בירר בכונה של איסור, דהיתה כונתו להניח לאחר זמן, דהיינו לסעודת בין הערבים, ואחר שבירר מיד נמלך לאכול לאלתר, העלתי בתשובה בס"ד בסה"ק רב פעלים דלא מהני ליה המלכתו שנמלך לאכול לאלתר, שכבר גמר מעשהו במחשבת איסור ונתחייב בכך, והבאתי ראיות בס"ד לזה. וה"ה אם בשל בשבת ואחר שבשל נזדמן לו חולה שיש בו סכנה שצריך לאותו תבשיל, לא נפטר בכך, מאחר שגמר הבישול במחשבת האיסור:
ועוד העליתי בס"ד בתשובה בסה"ק רב פעלים, דאם בירר בהיתר כדי לאכול לאלתר ואח"כ נמלך והניח זה לסעודת בין הערבים, דלכ"ע איכא בזה איסורא דרבנן, ודלא כהרב טל אורות דס"ל מאחר דליכא מחשבת איסור מותר לגמרי, והבאתי ראיות לזה, ברם, אם בירר בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואכל לאלתר ונשתייר, שרי להניחו לסעודה של בין הערבים ובלבד שלא יערים, וכמ"ש הגאון ר"ז בש"ע סעיף ג', ועשיתי שם חיזוק לסברא זו. וכ"ש וקל וחומר אם בירר חתיכה אחת בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואכל ממנה לאלתר ושייר בה, דפשיטא דשרי כיון דאכל מאותה חתיכה עצמה. ואם בירר יותר ממה שצריך לו לאלתר אדעתא לשייר ממנו לסעודת בין הערבים, חייב מן התורה לכ"ע. אמנם נסתפקתי אם בירר אוכל שיעור קערה אחת מלאה כדי להביא לפני האורחין לסעודה לאלתר, ובעת שבירר הוא יודע שבודאי הגמור, לא יאכלו האורחין כל מה שמניח בקערה ההיא, ואפילו שליש ממנה, ורק הוא מוכרח לברר כ"כ לצורך מילוי הקערה בשביל כבוד האורחין, כי בושה להביא לפניהם קערה חסירה, וסו"ד צדדתי בס"ד להתיר בזה, דחשבינן לה לכולה קערה צורך אותה סעודה ובהיתר עשה:
