כט אִם־אֶ֭שְׂמַח בְּפִ֣יד מְשַׂנְאִ֑י וְ֝הִתְעֹרַ֗רְתִּי כִּֽי־מְצָ֥אוֹ רָֽע׃ ל וְלֹֽא־נָתַ֣תִּי לַֽחֲטֹ֣א חִכִּ֑י לִשְׁאֹ֖ל בְּאָלָ֣ה נַפְשֽׁוֹ׃ לא אִם־לֹ֣א אָֽ֭מְרוּ מְתֵ֣י אָֽהֳלִ֑י מִֽי־יִתֵּ֥ן מִ֝בְּשָׂר֗וֹ לֹ֣א נִשְׂבָּֽע׃
֍ ֍ ֍
(כט) ממשיך איוב ואומר שלא יתכן שבאו עליו היסורים מחמת ששמח בנפילת אויביו, אִם אֶשְׂמַח בְּפִיד מְשַׂנְאִי – אם שמחתי לאידו של שונאי, כאשר אירע לו דבר רע, ואדרבה, וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע – כאשר אירע לשונאי דבר רע, התעוררתי לברר שלא אירע הדבר מחמתי.
(ל) ואף על פי שידעתי שאני עצמי לא גרמתי לכך, וְלֹא נָתַתִּי לַחֲטֹא חִכִּי – כי ידעתי שלא הנחתי לפי לחטוא, לִשְׁאֹל בְּאָלָה נַפְשׁוֹ – לשאול את נפשו למות על ידי קללה, שדבר זה בודאי לא עשיתי.
(לא) אך עדיין התעוררתי לברר אִם לֹא אָמְרוּ מְתֵי אָהֳלִי – שמא קיללוהו בני ביתי, ואף אם לא אמרו דבר קללה מפורש, שמא אמרו דיבור של נקמה, כמו מִי יִתֵּן מִבְּשָׂרוֹ לֹא נִשְׂבָּע – אם יתנו לנו לנקום בו לא נשבע ממנו, הרי שלא רק שלא שמחתי במפלת שונאי, אלא אף הקפדתי על בני ביתי שלא יאמרו דברים מעין אלו.
