לב בַּ֭חוּץ לֹֽא־יָלִ֣ין גֵּ֑ר דְּ֝לָתַ֗י לָאֹ֥רַח אֶפְתָּֽח׃ לג אִם־כִּסִּ֣יתִי כְאָדָ֣ם פְּשָׁעָ֑י לִטְמ֖וֹן בְּחֻבִּ֣י עֲוֹנִֽי׃ לד כִּ֤י אֶֽעֱר֨וֹץ ׀ הָ֘מ֤וֹן רַבָּ֗ה וּבוּז־מִשְׁפָּח֥וֹת יְחִתֵּ֑נִי וָֽ֝אֶדֹּ֗ם לֹא־אֵ֥צֵא פָֽתַח׃
֍ ֍ ֍
(לב) ומלבד זה שנתן ליתומים ולעניים מאכל וכסות, נתן להם גם מקום לדור בו, עד שבַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, וגם דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח – פתח את דלתי ביתו לעוברי אורח, שאין להם מקום ללון בו.
(לג) ואִם תאמרו שכִּסִּיתִי כְאָדָם [-כדרך שאר בני אדם] את פְּשָׁעָי, לִטְמוֹן בְּחֻבִּי [-במחבואי] את עֲוֹנִי, שלא יכירו בכך האנשים.
(לד) ולדבריכם עשיתי כן כִּי אֶעֱרוֹץ הָמוֹן רַבָּה – כי פחדתי מהמון בני האדם, וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי – וחששתי מהבזיון שיהיה לי מהמשפחות שישברו וישפילו אותי כשיגלו את עווני, וָאֶדֹּם – עד שמחמת כן אתבייש ולֹא אֵצֵא פָתַח – לא אוכל לצאת מפתח ביתי מחמת הבושה, הרי אין הדבר כן, כי לא יראתי משום אדם, ואף לא מההמון, ומחמת פחדם ובושתם לא הייתי צריך להטמין ולהסתיר שום דבר, אלא שבאמת לא חטאתי בשום חטא.
