יא) היתה צואה בגומא, עומד בסנדלו על הגומא, וקורא קריאת שמע, והוא – ובתנאי שלא יהיה סנדלו נוגע בה. היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר, כמו טיפה, רוקק עליה רוק עבה, עד שתתכסה, וקורא. היתה נטישת צואה על בשרו, או ידיו מטונפות מבית הכסא, ולא היה להן ריח רע כלל, מפני קוטנן או יבשותן, מותר לקרות, לפי שאין להן ריח רע. אבל אם היתה צואה במקומה, אף על פי שאינה נראית כשהוא עומד, הואיל ונראית כשהוא יושב, אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה, מפני שהצואה לחה היא, ויש לה ריח רע. וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות, וכך ראוי לעשות:
יב) ריח רע שיש לו עיקר, מרחיק ארבע אמות, וקורא, אם פסק הריח. ואם לא פסק הריח, מרחיק עד מקום שפסק הריח. ושאין לו עיקר, כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה, מרחיק עד מקום שתכלה הריח, וקורא. גרף של רעי, ועביט של מימי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, ואף על פי שאין בהן כלום, ואין להם ריח רע, מפני שהם כבית הכסא:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
