טו) ולמה חלק הכתוב במנחות, בין מנחות האפויות ובין מנחת הסלת, והחילוק הוא בכך שהרי באפויות הוא אומר 'כל המנחה אשר תאפה בתנור לכהן המקריב אותה לו תהיה', ואילו במנחת הסלת הוא אומר 'וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו', שהכל חולקים בה בשוה. טעם השינוי בלשון הפסוק הוא כיון שהמנחה האפויה, כשחולקין אותה אנשי בית אב, כל כהן שיגיע לו חלקו, אפילו כזית פת, הרי הוא ראוי לו, שהרי אוכלו מיד, ולכן פשוט שהכל חולקים בה. אבל הסלת, אם יחלקוה ביניהן, נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות, שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו, לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה, כלומר שכהן אחד יטול מנחה זו כולה, וכהן אחר יטול את המנחה האחרת כולה, ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב, לכן הוצרך הכתוב לומר בה בפירוש 'לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו', לומר שיחלקוה בפני עצמה בין כל הכהנים, ואף שיגיע לכל כהן חלק מועט. מכאן אמרו חכמים, אין הכהנים חולקין מנחה כנגד מנחה, אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת, או סלת כנגד סלת, אף שהם שוים, אלא כל אחת ואחת מהמנחות חולקין שיריה בפני עצמה.
טז) וכן אין חולקין עוף כנגד עוף, ולא חטאת נגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה.
