גמרא
שנינו במשנה, 'מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה', מבררת הגמרא, לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרַבִּי יוֹסֵי – האם נאמר שמשנתנו שנויה שלא בשיטת רבי יוסי, דְּאָמַר רבי יוסי, לגבי אדם שיש ברשותו עץ ששורשיו מזיקים לבור שברשות חבירו, שאין אחד מהם יכול לעכב על חבירו, אלא זֶה חוֹפֵר את בורו בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְזֶה נוֹטֵעַ את עציו בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וזהו לכאורה שלא כמבואר במשנתנו, שצריך האדם להרחיק את הסולם שבתוך רשותו, כדי שלא ייגרם נזק לשובך של חבירו. דוחה הגמרא ואומרת, אֲפִלּוּ תֵּימָא – יכול אתה לומר שמשנתנו סוברת אף כרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַב אַשִּׁי, כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כאשר למדנו בבית מדרשו של רב כהנא, הֲוָה אַמְרִינָן – היינו אומרים בנידון זה, מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי לחכמים שיש אופן שבו אין האדם רשאי לעשות בתוך שלו דבר המזיק לחבירו, והיינו בְּגֵירֵי דִּילֵיהּ – בחיצים שלו, כלומר, באופן שהנזק נעשה מיד, והרי זה כאדם היורה חץ מתוך רשותו ומזיק ברשות חבירו, שפשוט שאין לו רשות לעשות כן, ומבארת הגמרא מדוע במשנתנו נחשב הנזק ל'גירי דיליה', וְהָכָא נַמִּי – ואף כאן, בהנחת הסולם סמוך לשובך, זִימְנִין דְּבַהֲדֵי דְּמַנַּח לֵיהּ קָפְצָה וְיַתְבָא אַרֵישָׁא – יתכן לפעמים שבעודו אוחז את הסולם סמוך לשובך תקפוץ הנמיה ותעלה לראש הסולם אל השובך, ולכן אסור לאדם להניח את הסולם בחצירו סמוך לשובך של חבירו.
תמהה הגמרא, וְהָא גְּרָמָא הוּא – והרי אפילו באופן זה, כיון שאין הוא המזיק בעצמו, אלא רק גורם לכך שהנמיה תוכל לטפס ולהזיק, ואין חיוב תשלומים בנזק שנעשה בגרמא. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר רַב מַתְּנָה, אָמַר רַב, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מדין זה, דגְּרָמָא בִּנְזָקִין, אף שאינו חייב בתשלומים אם אירע הנזק, מכל מקום לכתחילה הדבר אָסוּר, ויכול חבירו למונעו מלעשות מעשה הגורם לו נזק, ולכן אסרה משנתנו את הנחת הסולם בסמוך לשובך של חבירו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יוֹסֵף, הֲווּ לֵיהּ הַנְהוּ תָּאלֵי – היו לו עצי דקל קטנים, דַּהֲווּ אָתוּ אוּמָנֵי יַתְבֵי תּוּתַיְיהוּ – שהיו באים אומנים מקיזי דם ויושבים תחתם לעשות מלאכתם, להקיז דם, וְאָתוּ עוֹרְבֵי וְאַכְלֵי דָּמָא – והיו באים עורבים כדי לאכול את הדם שהיה שם, וְסַלְקֵי וְיָתְבוּ בְּתָאלֵי – ומתוך כך היו עולים ויושבים על ענפי הדקל, וּמַפְסְדִי לְהוּ – ומזיקים אותם. אָמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף, אַפִּיקוּ לִי קוּר קוּר מֵהָכָא – הוציאו מכאן את העורבים [המכונים 'קור קור' על שם קול צעקתם], כלומר, סלקו מכאן את האומנים מקיזי הדם, הגורמים במעשיהם שיבואו לכאן העורבים ויזיקו את הדקלים. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי תלמידו לרב יוסף, וְהָא גְּרָמָא הוּא – והרי אין זה אלא גרמא של נזק, וכיצד ניתן מחמת כן לסלקם. השיב לו רב יוסף, הָא אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר רַב מַתְּנָה, אָמַר רַב, זֹאת אוֹמֶרֶת גְּרָמָא בִּנְזָקִין אָסוּר, וכיון שאסור להם לכתחילה להזיק, רשאי אני לסלקם מכאן. המשי אביי והקשה לרב יוסף, וְהָא אַחְזוּקֵי לְהוּ – והרי הם מוחזקים לעשות כאן מלאכה זו, ואדם המוחזק במלאכה מסוימת במקום מסוים אי אפשר לסלקו משם [ואפילו אם אין לו ראיה לכך שהמקום שלו, מכל מקום כיון שלא מחו בו בתחילה הרי זו ראיה שמחלו לו על כך, וכאילו נתנו לו רשות מפורשת לעשות את מלאכתו באותו מקום]. השיב לו רב יוסף, הָאֲמַר [-הרי כך אמר] רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אֵין חֲזָקָה לִנְזָקִין – העושה דבר המזיק לחבירו, אפילו אם עשה כן זמן רב, ניתן לסלקו, ואינו יכול לטעון שהוא מוחזק בדבר, כיון שאין אדם מוחל על נזקים, ואף אם שתק זמן רב אין זו ראיה למחילתו. המשיך אביי והקשה, לָאו מִי אִתְּמַר עֲלָהּ – האם לא נאמרו על דין זה מימרות אילו, המבארות באילו נזקים אין השתיקה נחשבת כמחילה, רַב מָרֵי אָמַר, בְּקוּטְרָא – בעשן העולה תמיד ממקום המלאכה, וְרַב זְבִיד אָמַר בְּבֵית הַכִּסֵּא, שאילו הם דברים שאין אדם מוכן לסובלם, ובודאי לא מחל עליהם, אבל בשאר נזקים מועילה חזקה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הַנֵּי לְדִילִי – עורבים אלו, עבורי, כֵּיוָן דַּאֲנִינָא דַּעְתַּאי – כיון שאני איסטניס ואנין דעת, כְּקוּטְרָא וּכְרֵיחָא דְּבֵית הַכִּסֵּא דָּמוּ לִי – הרי הם אצלי כמו עשן ובית הכסא, ובודאי לא מחלתי על כך, ולכן יכול אני לסלק את האומנים גם לאחר זמן רב.
