יא. פה עירנו בגדאד דרכם לעשות מניפה שקורין מרווח"ה, שמנפין בה לשאוב רוח, ועושין מלולבים של תמרים שאינם ראוים למאכל בהמה, וכאשר תבלה זאת המניפה, יוכל האדם לחצוץ שיניו בראשי הקיסמים היוצאים ממנה בעודם מחוברים בה, ואין צורך לקטום אותם כלל, ומותר זה בשבת, דאילו הקיסמים שהוא חוצץ שיניו בראשיהם עודם מחוברים בכלי המניפה הזה, ויש תורת כלי עליהם, ורק יזהר לחצוץ בנחת שלא ישתברו, דאם יעשה בכח וחוזק ישתברו בודאי, והוי פסיק רישא, ודומה לזה מצינו בסי' של"ז ס"ב בהגה"ה, דאסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויים מקיסמים שלא ישתברו קיסמיהם, ועיין מג"א ומחצית השקל שם ע"ש. ועיין שלחן עצי שיטים בדיני המוקצה בדין שברי כלי חרס דדורס עליהן ואינו חושש, שכתב שם בביאורים דחשוב דבר שאינו מתכוין וכמו דשרי לילך ע"ג עשבים בשבת וכו'. ואף על גב דקי"ל דאסור לכבד הבגדים במכבדות העשויין מקיסמים, שלא ישתברו קיסמיהן, שאני התם דשובר כלי בידים, אבל הכא הוי ממילא ע"ש, ובסה"ק מקבציאל כתבתי בס"ד בזה:
תפריט
תפריט
שני
ד' אלול התשפ"ו
