שנינו במשנה, 'וְאִם לָקְחוּ, אֲפִלּוּ בֵּית רֹבַע, הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ', כלומר, הקונה מחבירו שובך הסמוך לשדות אחרים, רשאי להשאירו במקומו, כיון שאנו אומרים שמן הסתם הראשון קנה או קיבל רשות מבעלי השדות לכך. אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא [-ויש אומרים שאמר זאת] רַב זְבִיד, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד ממשנתנו, שטוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ כל מה שהיה אביו יכול לטעון, אף שהוא עצמו אינו טוען זאת, וְטוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ כל מה שהיה המוכר יכול לטעון, לכן כאן אנו טוענים ללוקח שבעלי השדות מחלו או מכרו זכות זו לבעל השובך, כפי שהיה המוכר של השובך יכול לטעון.
תמהה הגמרא, מדוע הוצרכה משנתנו להשמיע דין זה, והרי דין זה שטוֹעֲנִין לַיּוֹרֵשׁ, תֲּנִינָא – שנינו זאת בפירוש במשנה להלן (פרק שלישי), הַבָּא מֵחֲמַת יְרֻשָּׁה אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה, ומדוע הוצרכה משנתנו להשמיע זאת כאן. מתרצת הגמרא, לוֹקֵחַ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ – הוצרכה הגמרא ללמדנו דין זה לגבי לוקח, שטוענים לו כל מה שהיה המוכר יכול לטעון.
ממשיכה הגמרא ומקשה, לוֹקֵחַ נַמִּי תֲּנִינָא – הרי גם את דינו של הלוקח שנינו בפירוש במשנה להלן (פרק שלישי), שאף שאסור לאדם להוציא מביתו זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים, אם לָקַח – קנה חָצֵר, וּבָהּ נמצאים כבר זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת הבולטים לרשות הרבים, הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, כיון שהיה המוכר יכול לטעון שעשה כן בהיתר, טוענים כן אף ללוקח, ואם כן מדוע הוצרכה המשנה כאן להשמיענו דין זה.
מתרצת הגמרא, צְרִיכָא – יש צורך להשמיענו דין זה, דְּאִי אַשְׁמוּעִינָן – כיון שאם היתה המשנה משמיעה לנו דין זה רק להלן, גַּבֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים, הֲוָה אֲמֵינָא כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ הָיָה – היינו אומרים ששם ניתן לומר שהמוכר לא בנה את ביתו על גבול הקרקע השייכת לו, אלא נכנס פנימה, באופן שהזיזין והגזוזטראות הבולטים מביתו הם עדיין מעל אויר הקרקע השייכת לו, ולא מעל רשות הרבים, שזהו דבר המסתבר, ומחמת כן טוענים זאת אף לקונה ממנו, אֲבָל גַּבֵּי שׁוֹבָךְ, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכֵי – שאי אפשר לומר כן, אֵימָא לֹא – שמא אין הדין כן. וְאִי אַשְׁמוּעִינָן דין זה רק גַּבֵּי שׁוֹבָךְ, היינו אומרים, כֵּיוָן דִרְשׁוּת הַיָחִיד הוּא, שהנזק הוא לבעל השדה הסמוכה לשובך, אֵימָא פַּיּוּסֵי פַּיְּיסֵיהּ – ניתן לומר שהמוכר פייס את בעל השדה שיסכים לקיומו של השובך בסמוך לשדהו, אִי נַמֵּי אַחוֹלֵי אַחִיל גַּבֵּיהּ – או שבעל השדה מחל לו על כך, ולכן טוענים כן אף ללוקח, אֲבָל לגבי הוצאת זיזין וגזוזטראות לרְשׁוּת הָרַבִּים, מַאן מָחֵיל גַּבֵּיהּ דְּמוֹכֵר – וכי מי הוא שיכול למחול למוכר על כך, וּלְמַאן פַּיֵּיס – ואת מי הוא יכול לפייס שיתרצה בכך, והרי זהו מקום השייך לכל בני העיר, צְרִיכָא – לכן יש צורך בשתי המשניות, להשמיענו שבין בשובך ובין ברשות הרבים, טוענים ללוקח כל מה שהיה המוכר יכול לטעון.
שנינו במשנה, שאם קנה מחבירו שובך הסמוך לשדה, 'הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ', ורשאי לקיימו שם. תמהה הגמרא, וְהָאָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, אֵין חֲזָקָה לִנְזָקִין, כלומר, העושה דבר המזיק לחבירו, אפילו זמן רב, אינו יכול לטעון שהחזיק בכך והלה מחל לו, אלא יכול הלה למחות בו אפילו לאחר זמן רב, ומדוע כאן אנו אומרים שרשאי הלוקח להשאיר את השובך במקומו. מתרצת הגמרא, דין זה שאין חזקה לנזקין לא נאמר בכל הנזקים, אלא רק בנזקים גדולים שאין דרך בני אדם למחול עליהם, רַב מָרֵי אָמַר בְּקוּטְרָא – בעשן, וְרַב זְבִיד אָמַר, בְּבֵית הַכִּסֵּא, אבל בשאר נזקים, יש חזקה.
