משנה
לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כָּל אִילָן, וטעם ההרחקה, כדי שכאשר יחרוש את הקרקע שבין האילנות, לא יצטרך להכנס עם מחרשתו לתוך שדה חבירו. ואם הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם – ביניהם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן. הָיוּ שָׁרָשִׁין של האילן יוֹצְאִין לְתוֹךְ שָׂדֶה חֲבֵרוֹ, מַעֲמִיק – קוצץ בעל השדה את שרשי האילן של חבירו עד עומק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב בשרשי האילן אֶת הַמַּחֲרֵשָׁה של בעל השדה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה, קוֹצֵץ את השרשים וְיוֹרֵד לעומק האדמה, וְהָעֵצִים [-השורשים שקצץ] שֶׁלּוֹ – של בעל השדה. אמנם דין זה הוא רק בשורשים הרחוקים ששה עשר אמות מהאילן, אבל בתוך שיעור זה השורשים יונקים, ואם קצצם הם שייכים לבעל האילן.
גמרא
שנינו במשנה, 'לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות'. מביאה הגמרא ברייתא המבארת את טעם הדין, תַּנְיָא בברייתא, אַרְבַּע אַמּוֹת אלו שֶׁאָמְרוּ חכמים שצריך להרחיק משדה חבירו, כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם, שכאשר יבוא לחרוש את הקרקע שבין האילנות לא יצטרך להכנס לשדה חבירו.
אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה שצריך להרחיק ארבע אמות משדה חבירו, אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שמשתמשים בה במחרשות ארוכות, אֲבָל בְּבָבֶל, שמשתמשים במחרשות קצרות יותר, די בהרחקת שְׁתֵּי אַמּוֹת.
מסייעת הגמרא לדברי שמואל, תַּנְיָא נַמִּי הָכָא – שנינו כן אף בברייתא, לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת, וְלכאורה קשה, הָא אֲנָן תְּנָן – הרי במשנתנו שנינו שצריך להרחיק אַרְבַּע אַמּוֹת, אֶלָּא ודאי יש לומר כִּדבריו דִשְׁמוּאֵל, שיש חילוק בין ארץ ישראל לבין בבל, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן זו ראיה לדברי שמואל.
שנינו במשנה, 'היה חופר בור שיח ומערה, קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ'. וְדין זה, שהעצים שייכים לחופר היינו דַוְקָא אם היו השורשים חוּץ לְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מהאילן, שבמרחק כזה כבר אין האילן יונק משורשים אלו, ואין הם נחשבים כחלק מהאילן, אֲבָל בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, שזהו מקום יניקת האילן, נחשבים השורשים כחלק ממנו, ואם קצצם הרי הם שייכים לְבַעַל הָאִילָן.
