וְאַקְשִׁינָן – והקשתה הגמרא, אִי בְּגוֹזֵל וְנִגְזָל קָיְימָא מַתְנִיתָא – אם אכן ברייתא זו עוסקת באופן שהקרקע נגזלה מיד בעליה, והנגזל בא להעיד לטובת אותו אדם שקנאה מהגזלן, וכפי שהתבאר לעיל, (ולאו בלוקח ומוכר בעלמא נינהו), אַמַּאי קָא מוֹקְמָת לָהּ בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן – מדוע נקטה הברייתא אופן שהגזלן מכר את הקרקע לאדם אחר, והנגזל בא להעיד לטובת אותו קונה, לוֹקְמָהּ בְּגַזְלָן גוּפֵיהּ – הרי יכלה הברייתא ללמדנו דין זה באופן שהנגזל בא להעיד לטובת הגזלן עצמו, וְלֵימָא הָכֵי – וכך היתה הברייתא יכולה לומר, רֵישָׁא של הברייתא בִּרְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן, וְאֲתָא יְהוּדָה וְקָא מְעַרְעֵר – ובא יהודה ומערער וטוען שהשדה שייכת לו, דְּלֹא לֵיתֵי שִׁמְעוֹן וְלִיסְהִיד דְּלָאו דִיהוּדָה הִיא – שאין שמעון, הנגזל, נאמן לבוא ולהעיד שהקרקע אינה שייכת ליהודה, וממילא יעמידוה בית דין ביד ראובן, הגזלן, והטעם שאינו נאמן בעדות זו, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתֵיקוּם בְּיָדֵיהּ דִּרְאוּבֵן – כיון שנח לו יותר שתישאר הקרקע ביד ראובן, הגזלן, כִּי הֵיכִי דְּהַדְרָא לֵיהּ – כדי שיוכל אחר כך להביא עדים שראובן גזלה ממנו, ותחזור אליו הקרקע, ואילו אם יוציא יהודה את הקרקע מידו, לא יוכל להוציאה מידו, והרי הוא נוגע בעדותו ואינו נאמן.
וּפַרְקִינָן – ותירצה על כך הגמרא, הַאי דְּקָא מוֹקְמִינָן לָהּ – הטעם שנקטה הברייתא דין זה בְּלוֹקֵחַ מִגַּזְלָן, וְלֹא קָא מוֹקְמִינָן בְּגַזְלָן גוּפֵיהּ – ולא נקטה דין זה בגזלן עצמו, הגם שמצד הדין באמת אין חילוק ביניהם, היינו מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא – כיון שרצתה הברייתא ללמדנו את הדין השני, שבסיפא, שאם מָכַר לוֹ פָּרָה או שמָכַר לוֹ טַלִּית, נאמן המוכר להעיד לו עליה, ואינו נחשב כנוגע בעדותו, ואת הסיפא אפשר לומר רק באופן שהגזלן מכר את הגזילה, והנגזל בא להעיד לטובת הלוקח, דְּדַוְקָא באופן שהגזלן מָכַר את הגזילה, דַּהֲוָה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת – שעתה יש כבר יאוש של הנגזל וגם שינוי רשות מהנגזל ללוקח, וְקַנְיֵיהּ לוֹקֵחַ – ובאופן זה קונה הלוקח את החפץ לגמרי דְּלֹא הַדְרָא לְמָארֵהּ – ואף אם יביא הנגזל עדים שהחפץ נגזל ממנו אין החפץ חוזר ליד הנגזל, מִשּׁוּם הָכֵין – מחמת כן הנגזל מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, דְּלָאו נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא, דְּלֹא הַדְרָא לֵיהּ – שהרי בין כך אין החפץ עתיד לחזור אליו [אלא הגזלן משלם לו את דמי הגזילה], אֲבָל גַּזְלָן – אך אם יצא ערעור על החפץ כשהוא ביד הגזלן עצמו, דְּהַדְרָא מִינֵּיהּ לְמָארֵהּ – שהחפץ חוזר לנגזל, אם יוכיח בעדים שאכן נגזל ממנו, לֹא לִסְהִיד – אינו נאמן להעיד לטובת הגזלן, דְּנוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ הוּא, שרצונו הוא שתישאר הגזילה ביד הגזלן, ויוכל להוציאה מידו לאחר זמן. וְכֵיוָן דְּלֹא סַגִּי לֵיהּ דְּלֹא לְמִיתְנָא סֵיפָא מָכַר – וכיון שלא יכלה הברייתא לנקוט בסיפא, לגבי מטלטלין, אלא אופן שהגזלן מכר את החפץ ללוקח, ומחמת כן אין לנגזל נגיעה בעדותו, ולא אופן שהחפץ עדיין ביד הגזלן, שאז אף במטלטלין יש לו נגיעה ואינו נאמן, מִשּׁוּם הָכֵין תָּנָא רֵישָׁא נַמֵּי מָכַר – לכן נקטה הברייתא אף ברישא, לגבי עדות על שדה, דוקא אופן שהשדה נמכרה על ידי הגזלן, ולא אופן שהיא עדיין ביד הגזלן, הגם שברישא באמת אין חילוק בין המקרים, ובין ביד הגזלן ובין ביד הלוקח אין הנגזל נאמן להעיד.
