וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאדם רגיל [שאינו אומן] המחזיק בחפץ שהיה ידוע לנו כשייך לחבירו נאמן לומר שקנאו ממנו, היינו רק בִּדְבָרִים שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר – שאין דרך בעליהם להשאילם או להשכירם, ולכן כאשר אדם אחר מחזיק בהם זו ראיה קצת שהם שלו, אך חפצים שדרך בני אדם להשאילם ולהשכירם, אין החזקת אדם אחר בהם נחשבת כראיה שהם שלו, ואינו נאמן לטעון כן, כִּדְכַתְבִינָן בבבא מציעא בְּפֶרֶק הַמְקַבֵּל.
וְהַאי דְּאַמְרִינָן – ודין זה שאמרנו, דְּלֵית לֵיהּ חֲזָקָה – שהמחזיק בחפץ של אחר אינו נאמן לומר שהוא שלו, בֵּין באוּמָּן, שהתבאר לעיל שבכל אופן אינו נאמן לומר שהחפץ שלו, בֵּין באדם אַחֵר, שאינו אומן, שהתבאר לעיל שאם יש עדים שהחפץ הופקד בידו אינו נאמן לטעון שהוא שלו, הַנֵּי מִילֵּי הֵיכָא דְּרָאָה – היינו דוקא באופן שיש עדים שראו עתה את החפץ בידו, כִּדְתַנְיָא בברייתא, אדם שרָאָה את בִּגְדּוֹ בְּיַד אוּמָּן, וְכן אם ראה את טַלִּיתוֹ בְּיַד כּוֹבֵס, אָמַר לוֹ לאומן או לכובס, מַה טִּיבוֹ של בגדי אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ, אַתָּה מְכַרְתּוֹ לִי, או אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה, לֹא אָמַר כְּלוּם ואינו נאמן לטעון כן, אמנם מלשון הברייתא מוכח שזהו רק כיון ש'ראה' את בגדו אצלו, אֲבָל אִי לֹא רָאָה את בגדו אצלו, אַף עַל גַּב דְּמַסְרֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּסָהֲדֵי – גם אם מסרו לו בפני עדים, מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי לְמֵימַר אַהְדַּרְתֵּיהּ נִיהֲלָךְ – מתוך שאם היה רוצה היה יכול לטעון שהחזיר לו את בגדו, וּמְהֵימָן – והיה נאמן בטענה זו, כִּי אָמַר נַמִּי זְבַנְתֵּיהּ נִיהֲלִי – גם אם הוא טוען ואומר מכרת לי את הבגד, מְהֵימָן.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא, תָּא אַחְוֵי לָךְ רַמָּאֵי דְפוּמְבְּדִיתָא – בא ואראה לך את מנהגם של הרמאים בעיר פומבדיתא [שיושבי אותה העיר היו ידועים כגנבים], כיצד הם גונבים ואין הנגנב יכול לתובעם, אָמַר לֵיהּ בעל הבגד לאומן שמסרו לו כדי לתקנו, הַב לִי סַרְבְּלָאִי – השב לי את הבגד שנתתי לך לתקנו, משיב לו האומן לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, ולא נתת לי כלל בגד לתיקון. אומר לו בעל הבית, הָא אִית לִי סָהֲדֵי דְּחַזְיוּהָּ גַבָּךְ – הרי יש לי עדים שראו בידך בגד עם סימנים מסוימים שהיו בבגדי [אך לא הכירו את הבגד בטביעות עין, באופן שיוכלו להעיד על כך שראו את בגדו של פלוני ביד האומן]. אָמַר לֵיהּ האומן, הַהִיא אַחֲרִינָא הֲוַת – בגד אחר היה זה, שאינו שלך, והיו בו סימנים דומים לבגד שלך. אומר לו בעל הבגד, אַפְקֵיהּ – הוצא את אותו הבגד, דִּלְחַזְיוּהָ – כדי שיראו העדים את הבגד ויוכלו להתבונן בו עתה היטב ולהכיר שהוא הבגד שלי. אָמַר לֵיהּ האומן, (עכשו) [אִיבְרָא] לֹא מַפִּיקְנָא לֵיהּ – באמת איני מוציאו מתחת ידי, כיון שהוא שייך לאדם אחר, ואיני רוצה להראות בגדו של אדם לאחרים ללא תועלת, ואומר כן כאילו כוונתו מתוך נאמנות שיש בו לאותו אדם, ובאמת כוונתו לגנוב את הבגד לעצמו, ולכן אינו מוציאו, שלא יראוהו העדים ויעידו שהוא של התובע.
אָמַר לֵיהּ רבא לאביי, שַׁפִּיר קָאָמַר לֵיהּ – טענה טובה טוען אותו אומן לתובע, שהרי לשון 'רָאָה' תַּנְיָא בברייתא, שרק אם ראו עדים את הבגד בידו והכירו שהוא של התובע אינו נאמן לטעון שהוא שלו, אך כל זמן שלא ראוהו בידו נאמן הוא בטענתו, ואינו חייב להוציא את הבגד שתחת ידו ולהראותו לעדים.
אָמַר רַב אַשִּׁי, וְאִי חַכִּים – אם אותו תובע הוא אדם חכם, מַשְׁוֵי לֵיהּ 'רָאָה' – יכול הוא לגרום לאותו אומן להראותו בפני עדים, כגון שאומר לו שישלם לו את כל המחיר שהוא תובע בשכרו [כי מסתבר שאינו גונבו סתם, אלא מחמת שיש ביניהם ויכוח על הסכום שישלם לו], ואחרי שראו עדים את הבגד שוב אין האומן נאמן לטעון שהוא שלו.
הָדֵין הוּא סְבָרָא דְּרַבְּוָאתָא – וזו היא סברת רבותינו בסוגיא זו, וַאֲנָן קַשְׁיָא לָן הַאי סְבָרָא – אך קשה לנו על סברא זו, דְּהָא רַבָּה, דְּאִית לֵיהּ מִגּוֹ – שיש לו סברא זו שהאומן נאמן במגו שהיה אומר שהחזיר את הבגד, או שלא קיבלו כלל, אִיתּוֹתַב – הקשתה עליו הגמרא, וְסַלְקָא לֵיהּ בִּתְיוּבְתָּא – ונשארו דבריו בקושיא. וְשַׁמְעָתְּ מִינָּהּ – ויש לך ללמוד מכך, דְּהַאי דִּינָא דְאוּמָּן – שבדין זה של אומן לֹא אַמְרִינָן בֵּיהּ מִגּוֹ – אין אומרים שיהיה האומן נאמן בו במגו, הִילְכָּךְ – ולכן, בֵּין רָאָה בֵּין לֹא רָאָה – בין אם יש עדים שראו את הבגד ביד האומן, ובין אם אין עדים, אַף עַל גַּב דְּבאופן שאין עדים שראוהו בידו יָכוֹל האומן לְמֵימַר לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, הֵיכָא דְּלֵיכָּא סָהֲדֵי – באופן שאין עדים שמסרו לו, אִי נַמֵּי הֶחְזַרְתִּים לָךְ בִּדְאִיכָּא סָהֲדֵי – ואפילו באופן שיש עדים שמסרו לו יכול הוא לטעון שהחזירו לו, כִּי אָמַר זְבִינְתִּיהוּ נִיהֲלִי – מכל מקום אם האומן טוען שהלה מכר לו את הבגד, לֹא מְהֵימָן. וְהַאי דְּאַמְרִינָן רָאָה תַּנְיָא – ומה שדייקה הגמרא מלשון הברייתא שרק אם ראו עדים את החפץ בידו אינו נאמן, לָאו לְמֵימְרָא – אין כוונת הגמרא דְּאִי לֹא רָאָה, וְאָמַר האומן זְבַנְתָּהּ נִיהֲלִי – מכרת לי, מְהֵימָן, אֶלָּא כוונת הגמרא דְּאִי אָמַר לֹא מַפְּקִינָא לְהוּ – שאם אמר האומן שאינו רוצה להוציא את הבגד ולהראותו לעדים, לֹא אַמְרִינָן לֵיהּ אַפְקִינְהוּ דִּלְחַזִינְהוּ – אין מחייבים אותו להוציא את הבגד כדי שיראוהו העדים, וּלְהָכֵי תַּנָּא רָאָה – ולכן נקטה הברייתא אופן שראו העדים את הבגד בידו.
