שנינו במשנה, 'אָרִיס אֵין לוֹ חֲזָקָה', והיינו כיון שהוא ירד לשדה ברשות הבעלים כדי לעבוד בה עבורו, ולקבל חלקו בפירות, ואין אכילתו נחשבת ראיה שהשדה שלו. תמהה הגמרא על דין זה, אַמַּאי – מדוע אין אכילת פירות השדה מוכיחה שהשדה של האריס, והרי ודאי מדובר כאן באופן שאותו אריס אכל שלש שנים את פירות כל השדה [שאם לא כן אף בסתם אדם אין זו ראיה כלל], ואם כן יכול האריס להוכיח שהשדה שלו, שהרי עַד הָאִידָּנָא – עד עתה, בהיותו אריס, פַּלְגָּא – אכל רק מחצית מפירות השדה [או שיעור אחר, כמו שליש או רבע], כדרך האריסים, ושאר הפירות היו של הבעלים, וְאילו הַשְׁתָּא – עתה, בשלש שנים אלו, אכל את פירות השדה כּוּלָּהּ.
מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, משנתנו עוסקת בַּאֲרִיסֵי בָּתֵּי אָבוֹת, כלומר, באריסים שהם ואבותיהם היו אריסים בשדה זו, ואין מחליפים אותם באריסים אחרים, ודרכם לאכול את כל פירות השדה שנתיים או שלש, ואחר כך הבעלים אוכלים את כל הפירות שנתיים או שלש, ולכן אין אכילת הפירות מוכיחה שהשדה של האריס, אף אם אכל את כל הפירות במשך שלש שנים.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָרִיס של בתי אבות, שהתבאר שאין לו חזקה אפילו אם אכל את פירות כל השדה שלש שנים, שֶׁהוֹרִיד אֲרִיסִין נוספים תַּחְתָּיו, שיעבדו בשדה במקומו, יֵשׁ לוֹ חֲזָקָה, וזו ראיה שהשדה שייכת לו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דלֹא עָבֵיד אִינִישׁ דְּנָחְתֵי אֲרִיסֵי לְאַרְעֵיהּ – אין בעל בית עשוי לראות שהאריס שלו מוריד אריסים נוספים תחתיו, וְשָׁתֵיק – וישתוק, אלא בודאי היה מוחה בו, ומכך ששתק זו ראיה שהשדה שייכת לאריס, שקנאה ממנו.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָרִיס שֶׁחִלֵּק מפירות הקרקע לַאֲרִיסִין אחרים שעובדים בשדה ברשות בעל הבית, אֵין לוֹ חֲזָקָה, ואין אומרים שחלוקת התבואה נחשבת להתנהגות של בעל השדה, ומוכיחה שהשדה שלו, אלא אֵימוּר הַרְמָנָא שַׁוְּיֵיהּ – יש לומר שעל הבית נתן לו רשות לכך, ומינה אותו לחלק את הפירות לאריסים האחרים, ואין זו ראיה שהוא בעלים.
שָׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אָרִיס, מֵעִיד אוֹ אֵינוֹ מֵעִיד, כלומר, אם יצא ערעור על שדה של אדם המחזיק בה, וטוען המערער שהיא שלו, האם נאמן האריס העובד בשדה עבור המחזיק בה להעיד שהשדה אכן שלו, או שהוא נחשב כנוגע בדבר, שהרי הוא מקבל את הפירות של השדה מאותו אדם המחזיק בה. ובאותו זמן שהגיעה השאלה לפני רב נחמן בר יעקב, הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ רַב יוֹסֵף – היה רב יוסף יושב לפניו, אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הָכֵי [-כך] אָמַר שְׁמוּאֵל, אריס מֵעִיד עבור בעל השדה, ואינו נחשב נוגע בעדותו.
תמהה הגמרא, וְהָא תַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא שאריס אֵינוֹ מֵעִיד. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין דברי שמואל לבין ברייתא זו, אלא הָא – הברייתא עוסקת באופן דְּאִית בָּהּ פֵּירָא בְּאַרְעָא – שיש פירות בשדה באותו זמן, ואם לא יעיד האריס, ויטול הערער את השדה, יפסיד האריס את חלקו בפירות השדה, וְהָא – ואילו דברי שמואל נאמרו באופן דְּלֵית בָּהּ פֵּירָא בְּאַרְעָא – שאין כעת פירות בקרקע, וממילא אין לאריס נגיעה בעדותו, שהרי את הפירות שכבר אכל לא יוציאו מידו, ולגבי הפירות של השנים הבאות אינו נחשב נוגע בעדותו, שהרי כשם שהמחזיק מינה אותו לאריס בשדהו, כך יכול הוא להוציאו מהשדה בשנים הבאות, וגם יתכן שימצא שדה אחרת להיות בה אריס, ואין לו תועלת בעדותו.
