תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עָרֵב על הלואה של חבירו, מֵעִיד לַלֹוֶה על קרקע מסוימת שברשותו, שהיא שלו, כנגד המערער הטוען שהקרקע שביד הלוה שייכת לו, ואף על פי שאם לא יהיה ללוה מהיכן לשלם את חובו יצטרך הערב לשלם זאת, אין הערב נחשב נוגע בעדותו, וְהוּא – ובתנאי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתָא – שיש ללוה קרקע אחרת שממנה יוכל המלוה לגבות את החוב, ונמצא שאין כל תועלת לערב בעדות זו, שהרי גם אם היה המערער נוטל את הקרקע מיד הלוה, היתה לו קרקע אחרת לשלם בה את חובו.
דין נוסף, מַלְוֶה מֵעִיד לַלֹוֶה על קרקע שבידו שהיא שלו, כנגד טענת המערער, ואף שאם לא תהיה לו קרקע יתכן שלא יוכל המלוה לגבות את חובו, אין הוא נחשב נוגע בעדותו, וְהוּא – ובתנאי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתָא – שיש ללוה קרקע אחרת, שממנה יוכל המלוה לגבות את חובו.
להבנת הדין הבא יש להקדים, שאם שני בני אדם קנו שתי קרקעות בזה אחר זה מאדם אחד, ואותו מוכר חייב ממון לאחר, אם אין לו מהיכן לשלם את חובו למלוה, גובה המלוה את החוב מהקרקעות שנמכרו, ותחילה הוא גובה מהלוקח האחרון [כיון שהקרקע שקנה היתה האחרונה שנשארה ביד הלוה, והרי זה כאילו עיקר השעבוד היה עליה], ועל כך נאמר דין זה: לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן מֵעִיד לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי שהקרקע שבידו שייכת לו, אף על פי שבכך הוא מרויח שאם לא יהיה למוכר הקרקעות מהיכן לשלם את חובו לא יגבה ממנו המלוה את הקרקע שבידו, אלא מהלוקח הראשון, וְהוּא – ובתנאי דְּאִית לֵיהּ לַמּוֹכֵר אַרְעָא אַחֲרִיתָא – שיש למוכר, שהוא הלוה, קרקע אחרת שממנה יוכל המלוה לגבות את חובו, ולא יצטרך כלל לגבות את חובו מהלקוחות.
קַבְּלָן – ערב קבלן, שיכול המלוה לגבות ממנו אפילו כשיש ללוה מהיכן לשלם [ומכונה 'קבלן' כיון שהוא מקבל את המעות מיד המלוה ונותנם ליד הלוה], אָמְרֵי לָהּ מֵעִיד – יש אומרים שיכול הוא להעיד לטובת הלוה על קרקע שבידו, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שאֵינוֹ מֵעִיד. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, אָמְרֵי לָהּ מֵעִיד, כְּעָרֵב דָּמִי – כיון שהוא דומה לשאר ערב, וְהוּא דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי – ובתנאי שיש ללוה קרקע אחרת שהמלוה יכול לגבות ממנה [ואף אם ירצה המלוה לגבות מהערב הקבלן, הרי הוא חוזר וגובה מהלוה את הקרקע שברשותו, ונמצא שאין לו הפסד], וְאָמְרֵי לָהּ אֵינוֹ מֵעִיד, כיון דְּנִיחָא לֵיהּ דְּנוֹקְמֵי בְּיָדֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ – נח לו יותר שישארו שתי הקרקעות ברשות הלוה, גם הקרקע שהוא מעיד עליה וגם הקרקע הנוספת, דְּכִי אָתֵי בַּעַל חוֹב – כדי שכאשר יבוא המלוה לגבות את חובו, יוכל לבחור מבין שניהם, ומַאי דְּנִיחָא לֵיהּ שָׁקֵיל – ויטול את הקרקע הטובה יותר עבורו, ומתוך כך לא יגבה מהערב הקבלן כלל, ואילו אם תהיה ללוה רק קרקע אחת, יתכן שלא ירצה בה המלוה, ומחמת כן יגבה מהלוה, והרי הוא נוגע בעדותו [ואף שגם לאחר שיגבה ממנו המלוה יוכל הערב לחזור ולגבות מהלוה, אינו רוצה לטרוח בכך].
