הגמרא ממשיכה לדון בענין מכירת שטר חוב: אָמַר אֲמֵימַר, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה, אֵין אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה, כלומר, אין אדם יכול למכור לחבירו שטר חוב שיש לו על אדם אחר, על ידי מסירתו לקונה. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לַאֲמֵימַר, האם דין זה הוא גְּמָרָא אוֹ סְבָרָא, כלומר, האם כך קיבלת מרבותיך, ללא טעם, או שזהו דין הנלמד מסברא. אָמַר לֵיהּ אמימר, גְּמָרָא. רַב אַשִּׁי אָמַר, סְבָרָא נַמִּי הוּא – יש בכך אף סברא, שהרי במסירת השטר ליד הקונה לא מסר לו את הנכסים של הלוה המשועבדים לחוב זה, אלא מסר לו שטר בלבד, ושטר זה מִילֵּי נִינְהוּ – אינו אלא כמילים בעלמא לגבי הקונה, שהרי לא נכתב שטר החוב על שמו, ולא נשתעבד לו הלוה מעולם, וּמִילֵּי בְּמִילֵּי לֹא מִיקַּנְיָין – ולא ניתן לקנות מילים על ידי מילים, כלומר, בכך שאמר לו המוכר שיקנה את החוב, ואף מסר לו את שטר החוב, אין הקונה זוכה בו [ורק אם יכתוב לו המוכר שטר מכירה על שטר החוב, ובשטר מכירה זה יפרש שהוא מוכר לו את השעבוד שיש לו בשטר החוב, זוכה הקונה בחוב, ויכול לגבותו מהלוה לעצמו].
וְאמנם אַף עַל גַב דְּלֹא מִיקַּנְיָין בִּמְסִירָה – הגם שאין שטר חוב נקנה במסירה לבד, עַל גַּב קַרְקַע מִיקַּנְיָין – מכל מקום ניתן לקנותו אגב קרקע, כלומר, אם מכר לו המוכר קרקע, כשם שהמוכר קרקע יכול להקנות אגב כך מטלטלין, בלא שיעשה הקונה קנין מיוחד במטלטלין, כך הקנין שעושה הקונה בקרקע מועיל לו לקנות גם את שטר החוב שמכר לו אותו מוכר אגב הקרקע, והראיה לכך, דְּהָא מַטְבֵּעַ, לֹא מִקְּנֵי בַּחֲלִיפִין – אינו נקנה בקנין חליפין, וְאילו עַל גַּב אַרְעָא מִקְּנֵי – ניתן לקנות מטבע אגב קרקע, והוא הדין למכירת שטרות, שהגם שאי אפשר לקנות את השטר במסירה, אפשר לקנותו אגב קרקע. ומביאה הגמרא מעשה שממנו ניתן ללמוד שמטבעות נקנות אגב קרקע, כִּי הָא – וכמו מעשה זה, דְּרַב פָּפָּא הֲווּ לֵיהּ תְּלֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי – היה לרב פפא פקדון של שלשה עשר אלף זהובים במקום ששמו בי חוזאי, ורצה לשלוח שליח להביאם אליו, אך חשש שהם לא יתרצו ליתנו לשליח מחשש שיאבדו המעות בדרך ויתחייבו לשלמם, ולכן אַקְנִינְהוּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אָחָא אַגַּב אַסֵּיפָא דְבֵיתֵיהּ – הקנה רב פפא את המעות שביד בי חוזאי לרב שמואל בר אחא, בקנין אגב, על ידי שהקנה לו את סף ביתו, ואגב קרקע זו קנה רב שמואל בר אחא את כל מעות הפקדון שביד בי חוזאי, כִּי אֲתָא – כשבא רב שמואל בר אחא עם המעות שנטל מבי חוזאי, נָפֵק לְאַפֵּיהּ – יצא רב פפא לקראתו עַד מקום ששמו תְּוָוךְ, לרוב שמחתו שהביא לו את מעותיו. ומכך שיצא לקראתו יש ללמוד שאכן הביא לו את מעותיו, והיינו כיון שאכן קנאם בקנין זה והיו שלו, ולכן היה יכול ליטלם מהם, ואף הם התרצו לתת לו אותם כיון שנפטרו בכך מאחריות המעות, הרי שניתן לקנות מטבעות אגב קרקע.
