הגמרא מבארת עתה את דרכי הקנינים המועילים בספינה: תַּנְיָא בברייתא, סְפִינָה, נִקְנֵית בִּמְסִירָה – על ידי שמוסר המוכר לקונה את החבל הקשור לספינה, ואפילו שלא משכה הקונה ממקומה, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָנָה על ידי מסירה, עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה לספינה, אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁכֹּר אֶת מְקוֹמָהּ. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא את המחלוקת שבברייתא באופן שהספינה נמצאת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהוּא – ובתנאי דְּאָמַר לֵיהּ המוכר לקונה לֵךְ מְשׁוֹךְ וּקְנִי, וטעם מחלוקתם, דְּרַבִּי סָבַר, שאף שאמר לו לשון 'משוך', מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ – כוונתו רק לומר לו שיכול הוא אפילו למשוך את הספינה לרשותו, וְ'קְנִי' – אך לשון 'קני' שאמר לו, היינו בִּמְסִירָה, נמצא שהקנין עצמו נעשה במסירה, ללא משיכה. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, שבאומרו 'לך משוך וקני' קְפֵּידָא – כוונתו להקפיד ולומר כן בדווקא, שיקנה רק על ידי שימשוך את הספינה לרשותו, וְלֹא קָנֵי – ולכן אינו קונה אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. אֲבָל אִי אָמַר לֵיהּ לשון 'לֵךְ חֲזֵק וּקְנֵה', כלומר, לך והחזק בספינה ועל ידי כך תקנה, כיון שלא אמר לו לשון משיכה, כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּקָנֵי בִּמְסִירָה – לדברי הכל קונה את הספינה במסירה, ואין צורך במשיכה.
וּבאופן שאמר לו 'לך משוך וקני', שלדעת חכמים יש צורך במשיכה, מַאי 'עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה' דְּקָאָמְרֵי רַבָּנָן – באיזו משיכה אמרו חכמים שהיא מועילה לקנות את הספינה, עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא, שם מועילה משיכה, אֲבָל מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עצמה, לֹא קַנְיָא – אינה קונה, ומבארת הגמרא את המקור לכלל זה, דְּאַבַּיֵי וְרַבָּא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כללים אלו, מְסִירָה, כגון בספינה ובבהמה גסה, קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, וכגון שהיה נחל מים קטן עובר ברשות הרבים, ואף אותו נחל נחשב כרשות הרבים, ואין משיכה מועילה שם כיון שהמקום שייך לכולם, ואינו נחשב כמושכה לתוך רשותו. מְשִׁיכָה, בין בספינה ובהמה גסה, ובין בבהמה דקה, קוֹנָה בְּסִימְטָא, שזהו מקום המיוחד לעומדים שם באותו זמן, ובשעת הקנין נחשב המקום כחצר השייכת לשניהם, וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם. וְהַגְבָּהָה, קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם, ואפילו ברשות השייכת למוכר לבדו.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, סְפִינָה, הנקנית במשיכה, רַב אָמַר, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ אֶת כּוּלָּהּ, והיינו שיעקרנה לגמרי ממקומה הקודם, עד שיהא סוף הספינה במקום שהיה ראש הספינה בתחילה, וְהִלְכְתָא – וההלכה במחלוקת זו היא כִּשְׁמוּאֵל. (ת"ר סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה וְאוֹתִיּוֹת בִּמְסִירָה ר' נָתָן אוֹמֵר אוֹתִיּוֹת נִקְנוֹת בִּמְסִירָה וּבִשְׁטָר וְהָתַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר סְפִינָה נִקְנֵית בִּמְסִירָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁכֹּר אֶת מְקוֹמוֹ לֹא קַשְׁיָא כָּאן בְּסִימְטָא כָּאן ברְשׁוּת הָרַבִּים אִי ברְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנֵי מְשִׁיכָה וְהָא אַבַּיֵי וְרַבָּא תַּרְוַיְיהוּ אָמְרִי מְסִירָה קָנֵי ברְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם מַאי עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ שֶׁיִּמְשֹׁךְ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא אֵימָא סֵיפָא עַד שֶׁיִּשְׁכֹּר אֶת מְקוֹמוֹ וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִמַּאן אוֹגֵר הָכֵי קָאָמַר אִי בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הוּא לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּשְׁכֹּר אֶת מְקוֹמוֹ וְאֶלָּא דְּאָמְרִינַן אַבַּיֵי וְרַבָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֵימָא דְּסָבְרִי כְּרַבִּי אָמַר רַב אַשִּׁי לֹא, כָּל הֵיכִי דְּאָמַר לֵיהּ לֵךְ חֲזַק וּקְנֵי כּוּלֵּי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי דְּקָנֵי כִּי פְּלִיגֵי דא"ל מְשׁוֹךְ וְקָנֵי רַבָּנָן סָבְרִי קְפֵּידָא וְצָרִיךְ מְשִׁיכָה מֵהַאי טַעֲמָא עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא וְרַבִּי סָבַר מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ)
הגמרא דנה עתה בענין מכירת שטרות חוב: אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי מַאן דְזַבִּין לֵיהּ שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ – אדם המוכר שטר חוב לחבירו, שדרך מכירתו היא על ידי כתיבת שטר מכירה על שטר החוב, ומסירת שטר החוב עצמו ליד הקונה, צָרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ – צריך המוכר לכתוב לקונה בשטר המכירה 'קְנֵה לָךְ הוּא וְכָל שִׁעְבּוּדָא דְּאִית בֵּיהּ', כלומר, קנה במכירה זו את שטר החוב עצמו ואת כל השעבוד שיש בו, ועל ידי מכירה זו יכול הקונה לגבות את החוב מיד הלוה. אָמַר רַב אַשִּׁי, אֲמַרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כַּהֲנָא – אמרתי הלכה זו לפני רב כהנא, (ואמר לי) ושאלתי אותו על דין זה, וְאִי לֹא כְּתִיב לֵיהּ הָכִי – וכי אם לא כתב לו לשון זו, לֹא קָנִי – וכי לא קנה את השעבוד שבשטר החוב, אַטּוּ לָצוּר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ – וכי נפרש את כוונתו לקנות את השטר כדי להשתמש בו כפקק לבקבוק, והרי לא מסתבר לומר כן, אלא מסתבר לומר שהיתה כוונתו למכור את שעבוד החוב, ואף שלא כתב כן בפירוש. אָמַר לִי רב כהנא, אִין – אכן, לָצוּר וְלָצוּר – יש לפרש שכוונתו היתה לקנות את השטר לצורך הנייר שבו, ורק אם כתב לו בפירוש שמקנה לו את השעבוד שבו, קנאו.
