שבת
כ"ח סיון התשפ"ו
שבת
כ"ח סיון התשפ"ו

חיפוש בארכיון

מסכת בבא בתרא, פרק ה, שיעור 162

מבררת הגמרא, אותם שלשה אילנות, שהתבאר שאם קנאם קנה גם את הקרקע שביניהם, כֵּיצַד הֵן עוֹמְדִים, מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב אָמַר, כְּשׁוּרָה – שלשת האילנות מסודרים בשורה, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כַּחֲצוֹבָא – שני אילנות זה לצד זה, ואחד מול המקום הריק שביניהם, כמו שלשת רגלי קנקן. מוסיפה הגמרא ומבארת, מַאן דְּאָמַר – לדעת רב, שדין זה הוא אפילו כאשר שלשת האילנות עומדים כְּשׁוּרָה, על אף שלפעמים ניתן לזרוע ביניהם, כָּל שֶׁכֵּן שיסבור כן באופן שהאילנות עומדים כַּחֲצוֹבָא, שבודאי קונה את הקרקע שביניהם, כיון שאין דרך הבעלים לזרוע בין האילנות באופן כזה. וּמַאן דְּאָמַר שהדין שקונה קרקע הוא כאשר האילנות עומדים כַּחֲצוֹבָא, היינו דוקא באופן זה, אֲבָל אם הם עומדים כְּשׁוּרָה, לֹא, כיון שבאופן זה יש שזורעים בין האילנות, ואין כוונת המוכר למכור את הקרקע שבין האילנות, אלא משיירה לעצמו. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, שדוקא אם היו שלשת האילנות מסודרים כחצובא, קנה קרקע, אך אם היו כשורה, לא קנה.

הגמרא מסתפקת כעת באופנים שונים של מכירת שלשה אילנות, האם קנה עמהם גם קרקע: מָכַר לוֹ שְׁנַיִם [-שני אילנות] בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְאילן אֶחָד עַל הַמֶּצָר – על גבול השדה, או שמכר לו שְׁנַיִם בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וְאֶחָד בְּתוֹךְ שדה שֶׁל חֲבֵירוֹ, אוֹ שֶׁהִפְסִיק בּוֹר אוֹ אַמַּת הַמַּיִם בֵּינֵיהֶן – בין שלשת האילנות, אוֹ שהפסיקה ביניהם רְשׁוּת הָרַבִּים, הֲרֵי אֵלּוּ כֻּלָּן עָלוּ בְּתֵיקוּ – כל הספיקות הללו לא נפשטו בגמרא, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּכָל תֵּיקוּ דְּמָמוֹנָא – כל ספק בדיני ממונות, שלא נפשט, חוּמְרָא לַתּוֹבֵעַ וְקוּלָּא לַנִּתְבָּע – מחמירים בו על התובע שלא יוכל להוציא מיד הנתבע ללא ראיה, שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ואף בנידונים אלו, אין הקונה יכול להוציא את הקרקע מיד המוכר, שהוא מוחזק בה.

 

 

משנה

משנתנו עוסקת באדם המוכר חלקים מסוימים בבהמה, ומבררת מה החלקים הכלולים בלשונות בני אדם: הַמּוֹכֵר אֶת הָרֹאשׁ בִּבְּהֵמָה גַסָּה, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם, וכן אם מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, כיון שלכל אחד מחלקים אלו יש חשיבות בפני עצמו, ואינו נמכר בכלל חבירו אם לא אמרו כן בפירוש. מָכַר אֶת הַקָּנֶה – את הריאה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה, ואף בזה הטעם הוא כפי שהתבאר, שיש לכל אחד מחלקים אלו חשיבות בפני עצמה.

אֲבָל בְּבהמה דַקָּה, אם מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר בכלל זה גם אֶת הָרַגְלָיִם, שאינם חשובים בפני עצמם, וכלולים הם במכירת הראש. אבל אם מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה – הריאה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד. אך אם מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-118-מסכת-כתובות-פרק-עשירי