משנה
משנתנו מבארת את דרכי הקנינים במטלטלין: הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, ופסקו ביניהם את המחיר על כל מידה ומידה, ומָשַׁךְ הלוקח את הפירות, וַאפילו אם לֹא מָדַד את הפירות, קָנָה, ובתנאי שהיתה המשיכה בסימטא או בחצר השייכת לשניהם, אבל ברשות הרבים אין משיכה קונה. אבל אם מָדַד המוכר את הפירות ללוקח ברשות הרבים, וְלֹא מָשַׁךְ, אפילו אם בעת המדידה הכניס את הפירות לכליו של הקונה, לֹא קָנָה, לפי שאין המדידה נחשבת למעשה קנין, ואין כליו של הלוקח קונים לו ברשות הרבים [אבל אם הלוקח עצמו מדד את הפירות, הרי קנאם בהגבהה, שהגבהה קונה בכל מקום]. וְאִם הָיָה הלוקח פִקֵּחַ, וחושש שהמוכר יחזור בו מהמקח קודם שיעשה קנין, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן של הפירות, ואז נחשבים הפירות כמונחים ב'חצר' של הקונה, וזוכה בהם הקונה בקנין חצר.
הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ, ויעשה בכך מעשה הגבהה. וְאִם הָיָה הפשתן מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, ואמר לו המוכר לך ותייפה את השדה עבורי, ובשכר זה תקנה את כל מה שמחובר לקרקע, וְתָלַשׁ אפילו פשתן כָּל שֶׁהוּא לתיקון הקרקע, קָנָה בדמי שכירותו את כל הפשתן המחובר לקרקע.
גמרא
שנינו במשנה, שאין מדידת הפירות קונה, ואף שהפירות נמצאים בתוך כליו של הקונה, והגמרא מבארת את הטעם לכך: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, כֶּלְיוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹנֶה לוֹ את המונח בתוכו, בְּכָל מָקוֹם שהכלי נמצא בו, כדין 'קנין חצר', חוּץ מֵרְשׁוּת הָרַבִּים, [ובמשנתנו מדובר באופן שהכלי ברשות הרבים, ולכן המדידה לתוך הכלי אינה קונה לו את הפירות]. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, שכלי של האדם קונה לו בכל מקום, ואֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אָמַר רַב פָּפָּא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין כאן מחלוקת, אלא כָּאן – מה שאמרו רב ושמואל שאין כלי של האדם קונה לו היינו בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כפשטות דבריה, ואילו כָּאן – מה שאמרו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, שכלי של האדם קונה לו אפילו ברשות הרבים, כוונתם בְּסִימְטָא, שזהו רחוב קטן, שאין רבים הולכים בו, וְאַמַּאי – ומדוע קָרוּ לָהּ רב ושמואל בשם 'רְשׁוּת הָרַבִּים', לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד, שהרי מותר לכל אדם ללכת שם, אך כיון שבפועל אין רבים ההולכים שם, ויש לאדם רשות להניח שם את כליו, יכול הוא לקנות בכלי זה בקנין חצר.
מסייעת לכך הגמרא, וְהָכִי נַמִּי מִיסְתַּבְּרָא – וכך גם מסתבר לומר, שאין כוונת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש לרשות הרבים ממש, אלא לסימטא, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֶּלְיוֹ שֶׁל אָדָם, כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ שם, קָנָה – קונה לו הכלי את המונח בתוכו בקנין חצר, ויש לדייק מדבריו, שרק אם יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ, אִין – אכן קונה לו הכלי בקנין חצר, אבל אם אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחוֹ, לֹא – אינו קונה לו, וכיון שאין לאדם רשות להניח את כליו ברשות הרבים, בודאי אין רבי יוחנן סובר שכלי של האדם קונה לו ברשות הרבים, אלא כוונתו לסימטא, שְׁמַע מִינָּהּ – אכן זו ראיה שכך היא כוונתו של רבי יוחנן, וכפי שביאר רב פפא את דבריו.
