תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט לה) 'לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה', ומבארת הברייתא כיצד נדרש הפסוק, 'בַּמִּדָּה', זוֹ מְדִידַת קַרְקַע, ומבארת הברייתא מה הרמאות שניתן לעשות במדידת קרקע, כאשר מחלק את הקרקע בין שני שותפים, שֶׁלֹּא יָמוֹד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה, שאז החבל מתייבש ומתקצר, וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, ונמצא שלא היתה החלוקה שוה בין שניהם. 'בַּמִּשְׁקָל', שהיא מידת היבש, שֶׁלֹּא יַטְמִין מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, מפני שהמלח שואב את הלחות שבמתכת, ונעשית המשקולת קלה יותר. 'וּבַמְּשׂוּרָה', שהיא מידת הלח, שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ, כלומר, כאשר שופך הוא את היין הנמכר, לא ישפכנו בחוזקה ומקום גבוה עד שיעלה כעין רתיחה, שאז נראה הכלי כאילו הוא מלא, ובאמת אינו מלא. מוסיפה הברייתא ואומרת, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה מְּשׂוּרָה, שֶׁהִיא אַחַת מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה בְּלוֹג, וזו מידה קטנה ביותר, אף על פי כן הִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה שלא ירמה בו, מידות גדולות יותר, כמו הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וכן לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית לוֹג, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שאסור לרמות בהם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא יַשְׁהֶה אָדָם מִדָּה [-משקולת] חֲסֵרָה אוֹ יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, כיון שניתן לרמות בה, ואפילו אם אינו מתכוון לרמות בה, וַאֲפִלּוּ אם הוא משתמש בכלי זה כעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, אסור, שמא ישכח וישתמש בה כמשקולת. אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שאסור להשהות מידה שאינה נכונה בביתו, אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלֹא חָתְמֵי – רק במקום שאין דרך לחתום בדרך מסוימת את המשקולות האמיתיות, אֲבָל בְּאַתְרָא דְּחָתְמֵי – אבל במקום שהדרך היא לחותמם, עַד דְּחָזֵי חָתְמָה לֹא שָׁקֵיל – אין הלוקח מסכים שימדדו לו במידה זו עד שיראה שהמידה חתומה, וכיון שאינה חתומה, אי אפשר להשתמש בה כמשקולת, ואין חשש שתצא מכך תקלה.
תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי – שנינו כן אף בברייתא, לֹא יַשְׁהֶה אָדָם מִדָּה חֲסֵרָה וִיתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וַאֲפִלּוּ אם הוא משתמש בה כעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם. אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא – אך רשאי האדם לעשות משקולות במידות שיובאו להלן, הגם שיש ביניהן מידות הקרובות זו לזו וניתן לטעות בהן, ואילו הן המידות שמותר לעדות, סְאָה, שהיה ששה קבין, תַּרְקַב [-חצי סאה, שלשה קבין], וַחֲצִי תַּרְקַב – קב ומחצה, קַב, וַחֲצִי קַב, רֹבַע הקב, וַחֲצִי רֹבַע, תֹּמֶן – שמינית הקב, וַחֲצִי תֹּמֶן – אחד חלקי שש עשרה מהקב, וְעוּכְלָא. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור 'עוּכְלָא' שהתירה הברייתא לעשותו, אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּרֹבַע הקב. וּבְמִדַּת הַלַּח, עוֹשֶׂה אָדָם שיעורים אלו, הִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וכן לוֹג, וַחֲצִי לוֹג, רְבִיעִית הלוג, וּשְׁמִינִית הלוג, וְאֶחָד מִשְּׁמוֹנֶה בִּשְׁמִינִית, וְזֶהוּ שיעור קֻרְטוֹב המוזכר בהרבה מקומות כשיעור קטן ביותר.
