כפי שהתבאר, נחלקו רב ושמואל במי שמכר לחבירו שור, ונמצא נגחן, שלדעת רב זהו מקח טעות, ולדעת שמואל יכול המוכר לומר לו שמכרו לשחיטה. והעמידה הגמרא את מחלוקתם באופן שדמי שניהם שוים, ולכן אי אפשר לדעת לפי הדמים לשם מה היה המקח. שואלת הגמרא, אף לדעת רב שזהו מקח טעות, וְאִי לֵיכָּא לְאִישְׁתַּלוֹמֵי מִינֵּיהּ – אם אין למוכר מעות להחזיר לקונה, לִשְׁקוֹל תּוֹרָא בְּזוּזֵיהּ – יכול הוא לתת לו את השור עצמו תמורת דמיו, דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי – שהרי כך דרך בני אדם לומר, מִמָּארֵי רְשׁוּתְךָ פָּארֵי אֶפְרַע – מבעל חובך, תגבה אפילו סובין, ואם כן נמצא שאין כל נפקא מינה מכך שזהו מקח טעות, שהרי יכול המוכר לתת לו את השור, אף שהוא נגחן, תמורת הדמים ששילם לו, כיון שאין לו דמים ממש לתת לו. מתרצת הגמרא, אכן דין זה של רב הוא רק באופן דְּאִיכָּא לְאִישְׁתַּלוֹמֵי מִינֵּיהּ – שיש למוכר מעות להחזיר לקונה, רַב אָמַר, הֲרֵי זֶה מֶקַח טָעוּת, זִיל בָּתַר רוּבָּא – כיון שהולכים אחרי דעת רוב בני האדם, וְרוּבָּא לְרִידְיָא זָבְנֵי – ורוב בני האדם קונים שוורים לחרישה, ולא לשחיטה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, כִּי אַזְלִינָן בָּתַר רוּבָּא – כלל זה, שהולכים אחרי הרוב, היינו רק בְּאִיסּוּרָא – בדיני איסור והיתר, אֲבָל בְּמָמוֹנָא – אבל בדיני ממונות, לֹא אַזְלִינָן בָּתַר רוּבָּא – אין הולכים אחרי הרוב. פוסקת הגמרא, וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, שאין הולכים בממון אחר הרוב, ואין הקונה יכול לבטל את המקח בטענת מקח טעות.
מדייק הרי"ף, וּמִדְּמַקְשִׁינָן – ומכך שבתחילה הקשתה הגמרא 'וְאִי לֵיכָּא לְאִישְׁתַּלוֹמֵי מִינֵּיהּ לִשְׁקוֹל תּוֹרָא בְּזוּזֵיהּ', וּמְפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא שמדובר באופן 'דְּאִיכָּא לְאִישְׁתַּלוֹמֵי מִינֵּיהּ', שַׁמְעִינָן – יש ללמוד מכך, דְּהֵיכָא דְּאִית לֵיהּ לְאִינִישׁ זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ – שבאופן שיש לאדם חוב של ממון לחבירו, וְאָמַר לֵיהּ החייב לחבירו, שְׁקוֹל מִינַּאִי מִטַּלְטְלָא אוֹ מִידִי אַחֲרִינִי בְּזוּזָךְ – טול ממני מטלטלין או דברים אחרים במקום מעות ממש, וְאִיכָּא גַּבֵּיהּ זוּזֵי – ויש לו גם מעות ממש, לָאו כָּל כְּמִינֵּיהּ דְּיָהִיב לֵיהּ מִטַּלְטְלָא בְּזוּזֵיהּ – אינו יכול לתת לו מטלטלין וכדומה, אֶלָּא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי כִּדְאִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ – אלא חייב לתת לו מעות.
גַּרְסִינָן במסכת חולין בְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵיפוֹת (נ:), תָּנוּ רַבָּנָן, מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת, כלומר, בהמה שנשחטה, ונמצאה מחט תחובה באחד האברים הפנימיים שבראש הכרס של הבהמה, המכונה 'בית הכוסות', אם היתה תחובה רק מִצַּד אֶחָד, כלומר בצד הפנימי, ולא ניקב האבר לחוץ, כְּשֵׁרָה. אך אם היתה תחובה מִשְּׁנֵי צְדָדִין, והיינו נקב מפולש, מתוך בית הכוסות החוצה, פְּסוּלָה, משום שזו טריפה. עתה מבארת הברייתא כיצד יודעים מתי נתחבה המחט, אם נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נתחבה שם קֹדֶם שְׁחִיטָה, והרי היא טריפה, אך אם לֹא נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נתחבה לְאַחַר שְׁחִיטָה, וכשרה. ואם ניכר שכבר הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא נתחבה שם לפחות שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה. אך אם עדיין לֹא הוּגְלַד פִּי הַמַּכָּה, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. ומבארת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינֵּיהּ – מה החילוק שיש לענין הדין מכך שנדע מתי נתחבה המחט, ומבארת, לְמֶקַח וּמִמְכָּר, לְהוֹדִיעַ כִּי מֶקַח טָעוּת הוּא, כלומר, אם קנה אדם מחבירו שור ושחטו מיד, ונמצאה בו מחט תחובה באופן המטריף, והוגלד פי המכה, הרי זו ראיה שכבר ברשות המוכר נעשתה הבהמה טריפה, וחייב המוכר להחזיר לקונה את הדמים ששילם לו. ואם לא הוגלד פי המכה, הרי זה ספק האם נטרפה ברשות המוכר או ברשות הלוקח, ועל זה אמרה הברייתא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, כלומר, אם כבר שילם הלוקח למוכר את הדמים, אינו יכול לתובעו שיחזירם לו, אך אם עדיין לא שילם לו, אין המוכר יכול לחייבו בתשלומים אלו.
