וְאִיבַּעְיָא לָן – והסתפקה הגמרא באופן שאמר לו 'מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן' סְתָם, וְלֹא אָמַר לֵיהּ 'זֶה', וְלֹא אָמַר לֵיהּ 'לְמִקְפָּה', נמצא שיש טענה לטובת המוכר בכך שלא אמר לו שזהו יין למקפה, ויש טענה לטובת הקונה בכך שלא אמר לו מרתף 'זה', אלא מרתף סתם, שמשמעותו יין טוב, מַאי – מה הדין באופן זה, האם צריך הלוקח לקבל עשר קוססות למאה או לא. פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַב אָחָא וְרָבִינָא, חַד מהם אָמַר מְקַבֵּל עשר קוססות למאה, וְחַד מהם אָמַר, אֵינוֹ מְקַבֵּל. ומבארת הגמרא את טעמיהם, מַאן דְּאָמַר מְקַבֵּל, דָּיֵּיק מִדְּרַב זְבִיד – דייק את דבריו מדברי רב זביד, בה מבואר שרק אם אמר לו שהיין הוא 'למקפה' אינו מקבל עשר קוססות, וממילא באופן זה שלא אמר לו למקפה, עליו לקבל. וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ מְקַבֵּל, דָּיֵּיק מִבָּרַיְיתָּא, שבה שנינו שאם אמר לו מרתף של יין, נותן לו יין שכולו יפה, ואף שלא אמר לו שהוא למקפה [כיון שלא אמר לו 'מרתף זה'].
וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא, וּלְמַאן דְּדָיֵּיק מִדְּרַב זְבִיד, שבאופן זה עליו לקבל עשר קוססות, קַשְׁיָא בָּרַיְיתָּא – קשה מהברייתא, ממנה מבואר שאינו מקבל. וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכֵי קָתָּנֵי – ברייתא זו חסרה היא, וכך יש לשנותה, בַּמֵֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שנותן לו יין שכולו יפה, באופן דְּאָמַר לֵיהּ שהיין הוא לְמִקְפָּה, הָא – אבל אם לֹא אָמַר לֵיהּ לְמִקְפָּה, מְקַבֵּל עשר קוססות למאה.
מברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – שבכל מקום שנחלקו רַב אָחָא וְרָבִינָא, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל, וְקַיְימָא לָן נַמֵּי – ומקובל בידינו גם כלל זה, דְּכָל סָפֵק מָמוֹנָא, חוּמְרָא לַתּוֹבֵעַ וְקוּלָּא לַנִּתְבָּע, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והתובע הוא המוציא, הִלְכָּךְ – ולכן באופן זה שנחלקו בו רב אחא ורבינא, מְקַבֵּל עליו עשר קוססות למאה, וּמוֹקְמִינָן לְמַתְנִיתִין כְּדִבְרֵי הַמֵּקֵל עַל הַמּוֹכֵר, שֶׁהוּא הַנִּתְבָּע, וְלֹא צְרִיכְנָא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין – ואין צורך להעמיד את המשנה בִּדְאָמַר לֵיהּ 'מרתף זֶה', וְלֹא מַפְּקִינָן לָהּ מִפְּשָׁטָא – ואין מוציאים את המשנה ממשמעותה הפשוטה.
שנינו במשנה, 'קַנְקַנִּין בַּשָּׁרוֹן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר פּוֹטְסָאוֹת לְמֵאָה'. תָּאנָא – שנינו בברייתא, עשרה פּוֹטְסָאוֹת אלו, אין הכוונה שיהיו רעועות ושבורות שאינן ראויות לשימוש כלל, אלא שיהיו נָאוֹת, וּמְגוּפָּרוֹת – עשויות בגופרית, המחזקת אותם וסותמת את הסדקים, אלא שאינן חזקות כל כך להתקיים זמן רב, אך מכל מקום ניתן להשתמש בהם זמן מסוים.
