מסכת בבא בתרא, פרק ו, שיעור 186

שנינו במשנה, 'המוכר לחבירו מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, מְקַבֵּל עָלָיו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת – חביות של יין גרוע לְמֵאָה'. מבארת הגמרא באיזה אופן נאמר דין זה: וְהַנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא רק בִּדְלֹא אָמַר לֵיהּ לְמִקְפָּה – כשלא אמר הקונה למוכר שהוא קונה את היין לצורך נתינתו בתבשילים, כדרך שנותנים תבלין, אֲבָל אם אָמַר לֵיהּ שקונה את היין לְמִקְפָּה, נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה, כיון שהדרך היא להשתמש בו מעט מעט לצורך תבשילים, ובאופן זה צריך הקונה יין שכולו יפה, המתקיים זמן רב. דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַב זְבִיד בַּר אוֹשַׁעְיָא, אם אמר המוכר לקונה 'מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה, ואין בו חביות מקולקלות כלל, אך אם אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', ומשמעות לשון 'זה' היא כמות שהוא, שיתכן שאין כל היין שבו משובח, נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה וּמְקַבֵּל עָלָיו הלוקח שיהיו בו עֶשֶׂר קוֹסְסוֹת לְמֵאָה, וְזֶה הוּא 'אוֹצָר' שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים, כלומר, זהו האופן ששנינו במשנתנו, שבו המוכר יין לחבירו, מקבל עליו הלוקח עשר קוססות למאה. וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָּא – ושנינו בברייתא בענין זה, אם אמר המוכר לקונה 'מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה, ואם אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', נוֹתֵן לוֹ יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת, והיינו יין בינוני, שאינו טוב ואינו רע, ואם אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', ולא אמר לו 'של יין', אֲפִלּוּ היה כֻּלּוֹ חֹמֶץ, הִגִּיעוֹ – קנאו הלוקח ואינו יכול לבטל את המקח, וְקַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – ויש סתירה בין הברייתא של רב זביד, שבה נאמר שאם מכר לו 'מרתף זה של יין' נותן לו יין טוב [מלבד עשר קוססות למאה], ואילו בברייתא השניה מבואר שבאופן זה נותן לו את הכל מהיין שנמכר בחנות, והיינו יין שאינו משובח. מְשַׁנִּינַן – ותירצה הגמרא, שהברייתא דְּרַב זְבִיד עוסקת באופן דְּאָמַר לֵיהּ הלוקח שהוא קונה את היין לְמִקְפָּה, שאז הוא זקוק ליין יפה המתקיים זמן רב, וּבָרַיְיתָּא – ואילו הברייתא השניה עוסקת באופן דְּלֹא אָמַר לֵיהּ שהוא קונה את היין לְמִקְפָּה, הִלְכָּךְ – ולכן אם אמר לו המוכר 'מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן', וְאָמַר לֵיהּ גם כן  'לְמִקְפָּה', נוֹתֵן לוֹ יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה, כפי שצריך אדם הקונה יין לצורך מקפה. ואם אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן', וְאָמַר לֵיהּ גם כן 'לְמִקְפָּה' נוֹתֵן לוֹ אמנם יַיִן שֶׁכֻּלּוֹ יָפֶה, וּמכל מקום הועיל לו מה שאמר 'מרתף זה', שמְקַבֵּל עָלָיו הלוקח עֶשֶׂר חביות יין קוֹסְסוֹת לְמֵאָה. ואם אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה שֶׁל יַיִן', וְלֹא הוסיף ואָמַר לֵיהּ 'לְמִקְפָּה', נוֹתֵן לוֹ את הכל ממין יַיִן הַנִּמְכָּר בַּחֲנוּת, שהוא בינוני. אמר לו 'מַרְתֵּף זֶה' סְתָם, וְלֹא אָמַר לֵיהּ 'שֶׁל יַיִן', אֲפִלּוּ היה כֻּלּוֹ של חֹמֶץ, הִגִּיעוֹ – קנאו הלוקח, ואינו יכול לבטל את המקח.